|
"רק על עצמי לספר ידעתי..."
לא בדיוק, אבל בערך.
נערה, גיל ההתבגרות. מנסה להרגיש אותו, איכשהו.
סוף סוף החליטה לפתוח כאן דף, כדי להראות קצת ממה
שהיא כותבת. לא התחביב העיקרי שלה, אבל נמצא ביניהם.
נערה שכותבת על כל מה שעולה לה בראש. אם זה בדרך הכי
מושקעת, ואם זה בדרך הפחות מושקעת. הטבעית.
מקווה להישאר פה, להנות. לפתח את חוש הכתיבה.
עכשיו אני פה. כן.
היא מסתכלת עליה טוב טוב בוחנת את טיב הציור, לעומק, רואה את
כל הקמטים, את הפנים, את השיער האסוף לגולגול חזק ומביטה לה
בעיניים. לפתע עובר עוד משב של רוח ומעיף את שיערה ומכבה את
העששית שהיתה דלוקה בקצה החדר. החדר עדיין חשוך אך ניתן קצת
לראות.
|
ברקע נשמע צפצוף צופר המונית, היא לקחה את מעילה ולפני שיצאה
מדלת הכניסה שמה אותו על ראשה ויצאה בריצה לכיוון המונית. הגשם
שירד שטף את הרחוב ואפילו הרטיב קצת את רגליה מהשלוליות. אך זה
לא הפריע לה.
|
חשבתי שהוא לא נמצא.
נכנסתי בשקט לחדר, וראיתי אותו יושב שם, קורא עיתון.
בהתחלה הוא לא ראה אותי. אז עמדתי לי לרגע.
נהנית להסתכל עליו.
|
איך האוטו החדש שלי? הוא שואל אותה. היא משיבה לו בחיוך גדול.
כנראה שלא שמעה בגלל המוזיקה.
ההנאות הקטנות של החיים. הוא חושב לעצמו. משעין יד אחת על
ההגה, השניה על החלון.
|
היא היתה מאוד עדינה. אפילו שברירית במקצת. וגם מאוד רזה.
אחת כזו, שבמשב רוח קל, היתה זזה מעט ממקומה, אך מיד היתה
חוזרת לשם, כי לא רצתה להראות שעפה מעט. כולם אז היו מחייכים
קצת. וחוזרים לעיסוקם.
|
היא מסתכלת הצידה. רואה את הילדה הקטנה של השכנים מתנדנדת על
הנדנדה החורקת.
מסתכלת שוב לשמיים, כמה עננים לבנים נראים באופק, השמש שולחת
קרניים כיורה אותן לכיוון העולם.
|
"אחת שתיים החלקה, שתיים שלוש, הרמת יד, שלוש שתיים שלוש,
סיבוב לפנים, שתיים שלוש ארבע קידה קדמית", שירי היתה ממלמלת
לעצמה תוך כדי אימונים מול המראה הארוכה בחדרה בבית. כך היא
היתה מתאמנת.
|
But we haven't got so much in commen,
and you can't just wake up all of a sudden,
when you told me that you only love me, forever,
|
יש לה מן יופי ייחודי, שמסובב ראשים,
תמיד נמשכים אליה האנשים הלא מתאימים.
והיא בתמימותה, לא מבינה מה ממנה רוצים,
אלא רק רוצה קצת שלווה, ושיעזבו אותה במנוחה.
כבר השלימה עם כך שהיא מיוחדת.
|
אך אז, בדיוק באותו הרגע,
הוא מגיע, זורע הרס ופגע,
חוטף אותה אל העולם השחור,
משתיק כל שיר ומזמור,
|
ושוב מתסכלת עלייך, רק כי זה כדאי.
אבל כבר לא בטוחה בכלום,
ורוצה רק להרגיש אותך על ידי,
מחזיק אותי.
כמו שהיה פעם.
|
להיות חופשי זה לשבת על ספסל בפארק ולראות ילדים משחקים בחול.
להיות חופשי זה לקוות שכשהם יגדלו, הם יוכלו להנות מילדים
אחרים משחקים בחול ומציירים במכחול.
להיות חופשי זה להביט במראה, ולאהוב את מה שאתה רואה.
|
אולי הוא מחכה רק לי? רק רוצה, שאני אבוא ואגיד לו; "היי,
חבוב, אני אוהבת אותך". לא. גם לא טוב. אבל, הרי גם אני רוצה
את זה. שיגיד לי; "היי, חבובה, אני אוהב אותך". כן, ככה אני
רוצה. אבל לא כל מה שאני רוצה- אני מקבלת. צריכים להשלים עם
זה, לא?
|
לגדול. זה חלק מלהתבגר, זהו עוד שלב בתהליך הארוך, שבסופו,
פתאום בבת אחת, כל הדלתות נפתחות ברעש, ורוח מעיפה אותך טיפה,
ואז מישהו טופח לך על הכתף, מסתכלים אחורה, ורואים שאלו
ההורים, המשפחה, כל מי שעזר לך להגיע עד לכאן. הם מחייכים. ואז
אתה שוב מסתכל קדימה
|
כולם שם, כולם עצובים, כולם בוכים.
משלבת את ידיי, ומתקדמת עוד שני סנטימטרים. מדי פעם מביטה אל
השמיים. בטח את שם. מסתכלת עלינו מלמעלה.
העננים אפורים. קר.
|
למה אי אפשר להתחשב בשכנים ולשים מוזיקה עד שעה הגיונית
בלילה.
ולמה קשה כל כך לאנשים לקבל את העובדה שכשאומרים שיש תור. אז
זה תור! וזה לא מסלול לעקיפה.
|
הוא: לא יודע, אנחנו חייבים לנסוע?
היא: אתה לא רוצה? (מבט שנותן רגשות אשם).
הוא: (מבט אדיש) זה לא שאני לא רוצה. זה פשוט...
היא: טוב! לא צריך, לא ניסע!
הוא: לא, זה לא קשור...
|
מעבר לאותן אלפי, ועשרות אלפי גלקסיות רחוקות...
אולי יש שם חיים,
אולי יש שם אנשים, בדיוק כמונו, שחושבים כרגע, על אותה השאלה,
עומד הילד על אדן החלון, ילד בהיר-לבן עם נמשים, ושיער מעט
ג'ינג'י,
|
|
|
כשאתה בדיכאון
תמיד טוב להסתכל
על החיים מנקודת
מבטו של גזר
גמדי
|
|
