|
הכל התחיל במסיבה שחברה שלי גררה אותי אליה...
"נו, אליס, תבואי, יהיה כיף! אני מבטיחה."
"טוב, נו... אני אדבר עם ההורים שלי..."
(ההורים שלי הם אנשים שחייבים לדעת על כל נשימה ותזוזה שלי)
|
כבר חודש עבר
מאז הפעם האחרונה
שברחתי מהבית
|
לפעמים אני רוצה לקרוע מעליי אותו,
אולי יכאב פחות.
|
לנשום זה מה שאני צריכה לפעמים
אני נסערת משטויות
|
והמחשבות סגרו עליי.
לחשו באוזני: "אל תשכחי זאת, לעולם."
ואני, שרציתי לשכוח הכל ולא להזכר באותם דברים נוראיים
הכו בי מחשבותיי ולא הרפו
הכו עד שהרגשתי בכאבן
|
אני חושבת שבעבר הרחוק שלי נולדתי בארץ חורפית
קלה ומתעופפת ברוח החדה
כמו חפץ יקר ושברירי שמזלזלים בו
מתנפצת ממילים רעות
|
|
|
אין שעות
קטנות.
יש אנשים
קטנים.
בוליביה. |
|
