|
יצור קטן ולא ברור.
יש שיגידו שהיא מטורפת, אחרים יגידו שהיא שפוייה עד
כאב.
אופטימיסטית עם המון שאיפות, וחלום אחד מעל לכל.
פסימיסטית כאובה, עברה זוועות [ותעבור] ואף
מזוכיסטית סגפנית.
מקווה, חולמת, אוהבת, שואפת, פועלת, וגם בוכה [הרבה,
כי זה טוב], סובלת, ומתענגת על הכאב.
אל תנסו להבין, פשוט תסתכלו לתוכה.
ואני, אני לא כל-כך הבנתי על מה כל המהומה סביבי.
או שלא ממש ידעתי או הבנתי אותה.
רק הייתי שקועה עמוק בתוך תוכי, במחשבות האלה שכמו שאמרו כל
הרופאיםפסיכיאטריםפסיכולוגיםיועצים - "אלה לא מחשבות לילדה בת
(הכנס את הגיל הרצוי. כל גיל משנתיים ומעלה.)"
|
והוא, הוא היה עצמו צרפתי!
למה? בשם האלוהים...
מכל עמי אירופה! צרפתי!
הוא היה זקן, עצלן, וצרפתי.
הו, צרפתי. נורא...
|
הרגלים שנטעתי
נעלתי
הדחקתי
לתוך קפסולות קטנות של ירוק-לבן
|
חיוכים מטורפים
וטלפיים.
היא שוב אכלה מפטריה.
|
דמות עמומה
עמודה בראש גבעה
לבד.
|
בית.
מקום שיהא מקומה.
מקום שיהא שלה.
בית, בו תרגיש שייכת.
בית, בו לא תהא בודדה.
|
פנים התעוותו לאלפי צורות של חוסר הגיון
|
גן הפרחים לא יפרח ביום ראשון.
קולות צחוק לא יעלו ממנו עוד.
קולות הקינה והבכי,
רק יוסיפו בו לרעוד.
|
לדעת שחזר, והוא כאן
ולא תהא עוד מיתה.
|
וכל הטוב הזה
אמלל את רקמת נשמתה
שהתיישנה זה מכבר,
מאז אותו החורף.
|
החורף הגיע במלוא עוצמתו.
מותיר שובל,
של סתיו.
הכפור הטהור ממלא את נשמתה,
המיוסרת,
המאושרת.
|
הירח במילואו
פרח לו בבוהק
|
הרוח מעיפה אנשים קטנים לכל עבר
|
קשה לזכור מליונים
שלא הכרתי.
קשה לזכור שלושה
שלא זכיתי לראות.
|
מעוף מכחול
הרטיט קלות לב צבע.
|
דוממים עמדו חבוקים
חלקי הבניין
|
פירות בוסריים
שחזרו אל האדמה
עוד לפני ש,
הספיקו לחיות.
|
זכרונות נוראיים
בגיגית,
אי-אז
בימות אביב נדיפים
|
שלט חוצות גדול כרוך
לגב כואב ושפוף.
|
פלסטיק מותך בחתיכות של יוני
שוב עונת תמותה.
|
ולחישות שפתיים רכות
נגועות ריקנות
שנשארו אי שם
|
היא
היא בכלל לא
רצתה
לאכול מתוך
משורה.
|
במחטים דקות
וחוטי רקמה גסים
של פחד
יצרה לעצמה
טירוף.
|
טיפות קטנות מנטפות בלאט
אל אדמת גופי
החרוכה.
|
חדרה העמוס חפצים
נותר דומם
כשאבדה.
|
מצבי צבירה,
חולפים על פניי.
רצים במהירות
ללא הרף
|
וסיפורו תם
ולא נשלם
ולעולם לא יישלם.
|
עלי התלתן הקרירים
הרכים מתחת
לכפות רגליים יחפות
חרוכות.
|
גרמי מדרגות אלימים נבעו מתוכה,
כמעיין השקט והעדין בעולם.
|
בתוך שכבות הבד
טובעים
אל תוך כמויות של
חוטים.
|
חלקי גוף
שבורים
מרוסקים
בתוך כפות ידיה
הקטנות
החלושות.
|
מביטה אל שמי החורף הקרירים,
אך לפתע הם זרים.
וכל כולה רועדת,
והם כל כך רעים.
|
יצורים מכונפים
מעופפים יחד איתי
בשמי מוחי
העטוף שכבת אור
|
הוא הילך לו יחף
בשלג המלטף.
מטביע חותם רגלו
כשעשו רבים לפניו
ויעשו אף דורות שלמים אחריו.
|
את השקט היא רוצה,
לברוח אל מקום הולם.
אל הטבע הדומם.
|
לא חיוכים,
ולא צחוק.
ילדות ענוגה ורכה
שחלפה ביעף.
רק מכאובים,
ודמעות.
ישובים על מדף.
|
דור צאצאים חדש
על פס ייצור מהיר
מוזן בטכנולוגיה
עתירת שומן.
|
בנקיקי אספלט שחורים
מוזרמים מי רוך וטוהר.
|
ואת השארת אותי כאן בלבן הזה. שהוא לא כזה יפה יותר. והלכת לך
עם השקרים בשקיות ההן שלך.
|
גופך היה עטוף זיעה קרה
ומבט המום נסך עצמו על פניך המשורטטות לתלפיות.
|
אני יודעת שזה רע
ושאח"כ תישאר צלקת.
ולמרות המוגלה
אני עוד תולשת.
|
היבבות עמוק בלב,
רוצה שיפסק הכאב.
אבל לא נותנת לעצמי לבכות.
וכרגיל, דמעה ושוב שתיקה רועמת.
|
ברגעים הספורים ההם,
בין פה לשם,
כשכבר יודעים שהכל
נגמר
|
תני לי חום, חתיכות גופי קופאות,
על פרוסת הלחם.
|
|
|
אני לא מבין את
הדולפינים
באילת, מה
מעניין בילדים
עם פיגור שכלי?
או שאולי...?
הבעלים של החוף
כולא אותם
בניגוד לרצונם?
פליפר, חכה אני
כבר מגיע!!!
פיני גרשון, חבר
בגרינפיס, בשיחה
לילית בתחנה
המרכזית. |
|
