|
יצור קטן ולא ברור.
יש שיגידו שהיא מטורפת, אחרים יגידו שהיא שפוייה עד
כאב.
אופטימיסטית עם המון שאיפות, וחלום אחד מעל לכל.
פסימיסטית כאובה, עברה זוועות [ותעבור] ואף
מזוכיסטית סגפנית.
מקווה, חולמת, אוהבת, שואפת, פועלת, וגם בוכה [הרבה,
כי זה טוב], סובלת, ומתענגת על הכאב.
אל תנסו להבין, פשוט תסתכלו לתוכה.
ואני, אני לא כל-כך הבנתי על מה כל המהומה סביבי.
או שלא ממש ידעתי או הבנתי אותה.
רק הייתי שקועה עמוק בתוך תוכי, במחשבות האלה שכמו שאמרו כל
הרופאיםפסיכיאטריםפסיכולוגיםיועצים - "אלה לא מחשבות לילדה בת
(הכנס את הגיל הרצוי. כל גיל משנתיים ומעלה.)"
|
והוא, הוא היה עצמו צרפתי!
למה? בשם האלוהים...
מכל עמי אירופה! צרפתי!
הוא היה זקן, עצלן, וצרפתי.
הו, צרפתי. נורא...
|
הרגלים שנטעתי
נעלתי
הדחקתי
לתוך קפסולות קטנות של ירוק-לבן
|
חיוכים מטורפים
וטלפיים.
היא שוב אכלה מפטריה.
|
דמות עמומה
עמודה בראש גבעה
לבד.
|
בית.
מקום שיהא מקומה.
מקום שיהא שלה.
בית, בו תרגיש שייכת.
בית, בו לא תהא בודדה.
|
פנים התעוותו לאלפי צורות של חוסר הגיון
|
גן הפרחים לא יפרח ביום ראשון.
קולות צחוק לא יעלו ממנו עוד.
קולות הקינה והבכי,
רק יוסיפו בו לרעוד.
|
לדעת שחזר, והוא כאן
ולא תהא עוד מיתה.
|
וכל הטוב הזה
אמלל את רקמת נשמתה
שהתיישנה זה מכבר,
מאז אותו החורף.
|
החורף הגיע במלוא עוצמתו.
מותיר שובל,
של סתיו.
הכפור הטהור ממלא את נשמתה,
המיוסרת,
המאושרת.
|
הירח במילואו
פרח לו בבוהק
|
הרוח מעיפה אנשים קטנים לכל עבר
|
קשה לזכור מליונים
שלא הכרתי.
קשה לזכור שלושה
שלא זכיתי לראות.
|
מעוף מכחול
הרטיט קלות לב צבע.
|
דוממים עמדו חבוקים
חלקי הבניין
|
פירות בוסריים
שחזרו אל האדמה
עוד לפני ש,
הספיקו לחיות.
|
זכרונות נוראיים
בגיגית,
אי-אז
בימות אביב נדיפים
|
שלט חוצות גדול כרוך
לגב כואב ושפוף.
|
פלסטיק מותך בחתיכות של יוני
שוב עונת תמותה.
|
ולחישות שפתיים רכות
נגועות ריקנות
שנשארו אי שם
|
היא
היא בכלל לא
רצתה
לאכול מתוך
משורה.
|
במחטים דקות
וחוטי רקמה גסים
של פחד
יצרה לעצמה
טירוף.
|
טיפות קטנות מנטפות בלאט
אל אדמת גופי
החרוכה.
|
חדרה העמוס חפצים
נותר דומם
כשאבדה.
|
מצבי צבירה,
חולפים על פניי.
רצים במהירות
ללא הרף
|
וסיפורו תם
ולא נשלם
ולעולם לא יישלם.
|
עלי התלתן הקרירים
הרכים מתחת
לכפות רגליים יחפות
חרוכות.
|
גרמי מדרגות אלימים נבעו מתוכה,
כמעיין השקט והעדין בעולם.
|
בתוך שכבות הבד
טובעים
אל תוך כמויות של
חוטים.
|
חלקי גוף
שבורים
מרוסקים
בתוך כפות ידיה
הקטנות
החלושות.
|
מביטה אל שמי החורף הקרירים,
אך לפתע הם זרים.
וכל כולה רועדת,
והם כל כך רעים.
|
יצורים מכונפים
מעופפים יחד איתי
בשמי מוחי
העטוף שכבת אור
|
הוא הילך לו יחף
בשלג המלטף.
מטביע חותם רגלו
כשעשו רבים לפניו
ויעשו אף דורות שלמים אחריו.
|
את השקט היא רוצה,
לברוח אל מקום הולם.
אל הטבע הדומם.
|
לא חיוכים,
ולא צחוק.
ילדות ענוגה ורכה
שחלפה ביעף.
רק מכאובים,
ודמעות.
ישובים על מדף.
|
דור צאצאים חדש
על פס ייצור מהיר
מוזן בטכנולוגיה
עתירת שומן.
|
בנקיקי אספלט שחורים
מוזרמים מי רוך וטוהר.
|
ואת השארת אותי כאן בלבן הזה. שהוא לא כזה יפה יותר. והלכת לך
עם השקרים בשקיות ההן שלך.
|
גופך היה עטוף זיעה קרה
ומבט המום נסך עצמו על פניך המשורטטות לתלפיות.
|
אני יודעת שזה רע
ושאח"כ תישאר צלקת.
ולמרות המוגלה
אני עוד תולשת.
|
היבבות עמוק בלב,
רוצה שיפסק הכאב.
אבל לא נותנת לעצמי לבכות.
וכרגיל, דמעה ושוב שתיקה רועמת.
|
ברגעים הספורים ההם,
בין פה לשם,
כשכבר יודעים שהכל
נגמר
|
תני לי חום, חתיכות גופי קופאות,
על פרוסת הלחם.
|
|
|
הדרך לכל סלט
מוצלח
מתחילה בעוד
מלפפון משובח
איציקתון שבכלל
שונא סלט |
|
