|
השמיים עוד כחולים כהים, שעת בוקר מוקדמת, איפשהו בסוף הסתיו..
|
אעזוב לעד, למלחמה,
התאחלו לי הצלחה?
למות בתקווה,
לעוד נשימה,
לעוד נשיקה,
ממך, מלאך המוות!
|
את סיפורו הוא קבר
את הכאב שלו לקח איתו,
השאיר מאחור רק עקבות מילים, צלילים.
כתמי דיו, מעט צבע ואלפי שירים
|
פורסת את כנפיה מול השמש,
מכה ברוח, שוברת את קרני האור,
עפה הרחק מהם, אל תוך השמש, בעולם שלא שלה!
|
שמלתה הלבנה גולשת
על האבן הקרה.
סביבה נופל גשם כתום
של שלכת הסתיו.
|
הוא מפנה את מבטו אלייך, בחיוך
בוחן אותך בעיניי המלאך התכולות שלו,
וכאשר את מביטה בעיניו
לרגע אחד את מאבדת את עצמך.
|
זאת, זאת דממה
אחרת, קרה...
עם ריקנות, מורגשת
אותה חמימות,
חסרה...
|
שקוע בשיריו, נראה עצב בעיניו,
מפסיק לרגע, מושיט את ידו אל הקפה בקצה השולחן,
מוהל אותו בקוניאק,
לוגם כמה לגימות מועטות, חוזר לשורותיו
|
והם רק צופים,
בנו, מרחוק, מחכים,
למעשה אחד,
לנשימה אחרונה,
ומחכים, בסבלנות, בשתיקה.
|
אותה דממה מחרישה
אותה רוח קרה, מלטפת את עורי,
מקפיאה את נשמתי
|
הם צוחקים, הם נהנים,
אנחנו לעומתם,
מדממים,
למוות, בשתיקה.
|
קול צרוד משמיע מילות תפילה
תקווה
מבט אל השמיים
ועוד דמעה,
קופאת בנפילתה אל האדמה
|
מושיט את ידך אליה,
סוחף אותה בדרכך,
אל תוך שכרון הלילה הסתווי.
|
אור קלוש חודר לחדר
מאיר את עיניה התכולות
שערה הקטיפתי, הלבן
גולש על כתפיה
|
אתה נופל ונופל. נאחז באוויר.
נושא מבטך, אל השמים המאפירים.
מתחתיך שורר ערפל שחור.
אתה מתפלל למחילה,
לעוד הזדמנות, אחת ואחרונה.
|
תגלי לי סוד קטן, תעריכי את הזמן, את השניות, הדקות, תביני שכל
זה לא לשווא, אולי גם הם יבינו, ילמדו...
אל תחשבי שאת הכי מיוחדת, שאת היחידה, גם אחרים יודעים את הכאב
הזה, ואולי יותר מזה, את רק לא רואה את זה.
|
הערב כבר ירד על העיר, יום חמישי
נשמעים תווי פסנתר,
אופפים את החדר הקר...
סיגריה דלוקה...
וויסקי בכוס קטנטנה עומד על שולחן זכוכית בפינה
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אלוהים קיים.
עובדה!
שלמנאסר. |
|
