|
אלכס עצמון (שם עט) נולד ביום העצמאות העשרים למדינה
וגדל בבת-ים.
בגיל עשר החל לכתוב שירים ומאז אינו מפסיק למרות
מחאות השכנים. (פעם אפילו הזמינו משטרה...)
טיפוס חולמני, מפוזר, ואופיו ניכר בכתיבתו.
הנאה מובטחת.
זמן רב לא טעם את שפתיה
מאז נשיקת הפרידה,
שכח גם את יופי עיניה...
|
ואני מביט בשתי עיני בתי ויודע
שזו ילדותי השניה.
|
ותמיד חוזר אלייך - אשה...
...אך לא לפני שאעבור
אצלה...
|
וכבר נורא מאוחר-
ואני מחכה לך,
כמו שחיכיתי לאחרות
אתמול...
|
גם אם הדברים שעשיתי
גרמו לריחוק ואיבה...
|
דמעות זלגו מעיניה,
ראתה כי כמו צל היא חולפת.
|
ובעולמו הקטן היה לו הכל,
מצפרדע ועד נסיכה,
|
גופך שנצמד אל גופי הבוער
וכל נגיעה צרובה בעורי...
|
הם הביטו בנתז חמה
שריחף כשיכור על הים,
עוד מעט וכולה נעלמה...
|
זו קללה עתיקה, קדומה,
לעד נאכל חרבות.
|
אשה שמנה מתווכחת, קונה,
בפינת הרחוב עומדת זונה,
|
יפות שתי עינייך -
כמו הים הכחול.
|
אני מוצא מנורה קסומה
ומשפשף אותה
ויוצא ממנה ג'יני
|
בעדנת עינוגים אגע בך
אהובתי
|
לפתע פנתה היא אליו
והצמידה לשפתיו נשיקה.
|
ומנסה כל כך לשכוח...
אך לשכוח אי אפשר...
|
ומה ארוכה היתה הנפילה,
נדמה שארכה עידנים
|
עיניי אלה,
שראו את נשמתך
על כל גלדיה...
|
ובעין דימעה קנאית
כשאני רואה ילדים...
|
ופתאום זה נוחת,
מכיוון כל כך
לא צפוי...
|
מסתכל על הנוף,
מקשיב למואזין,
ושוכח את המלחמה...
|
ובעת שכדור חלף בראשם,
ובת נלקחה מאביה בכח...
|
והזמן בעקביהם
נוגס בבשרם...
|
ושפתייך, שבהן חשקתי כל כך,
שפתייך, שיודעות ללטף...
|
|
|
שנות התשעים -
כי הן הולידו את
נירוונה.
מה? |
|
