|
עול כבד מנשוא עליי לשאת,
לחיות בצל עצמי שיכולתי להיות.
|
שביל של דמעות לצד שביל של צדפות,
את ריח הים הגועש לא אדע לעולם.
הים עודנו קורא לי,
אך מסעי אלייך עוד לא תם.
|
אותה אמת, שקופה לאלו אשר אות קלון על גופם, כפס של דם על
דלתות עבדים, גרם לזעם האלוהים לפסוח עליהם. קללה זו נעוצה
בפיתוי, אשר מעניק את אפשרות הבחירה, שלא לראות את האדם כמות
שהוא, אלא להתבונן במבט שטחי וחטוף ולהחמיץ בכך את היופי
המוסתר.
|
אני יכול להמשיך ולתאר שדות מוריקים, שופעי יופי ופרוצי
גבולות, אשר האופק הנגלה מהם, אינסופי הוא. הטל מגשמי הברכה
עדיין מלטף את עלי הכותרת של אותם הפרחים, ההופכים את החוויה
הפשוטה לבלתי נשכחת.
|
"אדוני, אני יכולה להציע לך משקה לפני שאנחנו נוחתים?"
"כן, תודה", עניתי בנימוס מלווה בקימור, שאולי דמה לחיוך בימיי
הטובים. כעת הוא יותר הזכיר התנצלות על הטירחה שגרמתי לדיילת
הצעירה הזו.
|
מחשבה זו אולם הינה ילדותית במהותה, שכן התפוח מסמל את חוסר
הדעת, עגלגלותו מסמלת את שלמות הרצון לדעת, הכמיהה לכך, ולכן
עם נגיסה בו, כן נעלם הרצון לדעת, ונוצרת חרטה משהו על הנגיסה,
ספק שבירת מעגל הילדות, ולו רק בשם הסקרנות, להטמיע חותמנו על
התפוח...
|
|
|
דנידין יצא
להודו לחפש את
עצמו.
לא מצא. |
|
