|
 
לסגור את האור לפני שיחשיך
לא יכולתי שלא לבכות כשהשיחה נותקה, לא יכולתי שלא לשנוא את
עצמי.
|
"אני עומד להתפוצץ." לחש לה וקולו רעד.
היא פתיחה את עיניה והביטה בו. "למה? מה קרה?"
"אני לא יודע. הכל. כל זה. כל זה שלא ראיתי אותך כל כך הרבה
זמן ופתאום את כאן לידי וכמה שאני אוהב אותך... וכל מה שקורה
עכשיו."
"רכבת הרים של רגשות."
|
בואי להודו! נעשה שם חיים!" הוא ניסה בצורה עלובה להדביק גם
אותי בהתלהבות המטופשת שלו.
"מה תעשה בהודו?" לא טרחתי להסתיר את לעג שבקולי.
"אני מתכוון להתחיל להקשיב לקול הפנימי שלי. להיות רוחני
ולהתקרב אל האיש שנקרא אני. עד עכשיו חייתי חיים מבולבלים
וחסרי
|
הבית נשאר דומם. דממה ריקנית, דממה של כלום. אפילו לא דממת
מוות, כי הבית הזה מת כבר מזמן. פשוט ההלוויה שלו מתאחרת מסיבה
לא ידועה.
הוא עלה למעלה לחדרו, הולך כמו צל; מרגיש שהוא נראה, אבל לא
באמת קיים. ואז בשקט בשקט מתחת לשמיכת פוך עבה הוא נתן לרגשות
שלו לצאת
|
זה היה מוזר, היא הייתה חייבת להודות. אמנם ידעה בוודאות שלא
תכננה את המקרה, או לפחות מעולם לא הוציאה לפועל את אשר רקמה
בתודעתה, אך בקלות אפשר היה לחשוב כך.
|
חופש הבחירה הוא מושג מאד חמקמק. חשבה לעצמה.
בכללי, הזכות הזו מאפשרת לך להיות אלוהים לפעמים. או פשוט
להחליט שאתה אלוהים ואז שום דבר רע לא קורה.
|
הכי הרבה סבלו העגבניות שלה. אחרי הכל הן היו הטריגר לכל זה.
|
הוא תמיד אמר שאנחנו אחד. לא שניים, לא זוג, אלא אחד בגוף של
שניים. חבל שלא ידעתי שההמשך למשפט הוא "אז מה אכפת לך, תשאילי
לי."
"מותק, אני צריך את הידים שלך."
|
לרומא עוד תכננתי לצאת עם אדם. שלפני שנתגייס ניסע לשבוע לעיר
הרומנטית בעולם ופשוט נאהב ונעשה אהבה. הוא היה הראשון שלי, זה
היה לקראת סוף י"א. חודשים אחרי שהוא נפרד ממני כבר היו לי עוד
שניים. אחרי חודש מצאתי את עידן.
|
היא ליטפה את כריכתם כמאהבת באצבעותיה הדקיקות, כמו הייתה
מצליחה לקרוא אותם כפי שהייתה קוראת את מאהביה בעת פעולה פשוטה
זו וכמעט חשה חרטה
|
בהבטתי למטה היה איש שהתבוסס בדמו. היה ניסיון כושל לחשב כמה
זמן עבר מאז הצרחה שכנראה בקעה מגרונו השחוט של איש זה ועד
לעכשיו, אבל הסקתי שזה לא משנה, הוא בטוח מת.
|
חם. כל כך חם. הבלתי יאמן קרה והעונה התחלפה מחורף לאביב..
בעצם נכון להיום, ורק להיום לקיץ.
הרגשתי שאני נוזלת, נשפכת לכל הכיוונים, שבכל צעד שלי נשארות
מאחורי שלוליות 'עצמי' קטנות. נאנחתי, לפחות אין לחות, כי אין
לחות משמע אין זיעה - לבינתיים אני נוזלת רק מט
|
בהתחלה עלתה מחשבת זלזול בראשי 'חה, הנה משהו שהיא לא יודעת,
חושבת את עצמה כל כך חכמה, ועל העניין הפשוט הזה היא לא
עולה.'
אך המחשבה ירדה באתה מהירות שהיא עלתה, והתחלפה במחשבת יאוש.
"פעם היה, אבל עכשיו, גם על העסק הזה השתלטה המודרניזציה. הם
חושבים שזה יעיל
|
לפני שש שנים, כשהייתי בת שש, ההורים שלנו לנסעו לסין. כשהם
חזרו, מלבד שפע המתנות שהביאו לכל אחד מאיתנו, הם גם קנו סט של
צלחות סיניות, שישה במספר. כשראיתי זאת שאלתי אותם למה הם קנו
שש צלחות סיניות ולא חמש, הרי אנחנו חמישה אנשים במשפחה. אמא
אמרה שזה בא ככה ב
|
המחשבה חוצצת שדות חרושים של היגיון
פזילה לכיוון המדרון
זו לא אופציה
|
יכולת להיות לי שום דבר
אבל בחרת להיות
בחרתי שתהיה
|
אפרודיטה
יושבת על הירח
מתבודדת מהעננים
שמציעים לה למעלה
יין וענבים
|
הלילה, אף אוהב אותך
כשצילם עורב לך בין הסדינים
|
הנה את, גורבת עוד גרב
נקרעת מתוך ידיי
וריח גופך עומד לנשור מעליי
והיית שם, ואינך עוד
|
אורפאוס אני פורט לך בנבל
ואת אוורידיקה
נעלמת בתוך מבטי הכמהה
נבלעת במעמקי תהומות השאול
|
הצפייה
מרגיש כמו נצח
כמו התמכרות
|
ואם השתוקקתי לשיר
או השתוקקתי לפרח
הלך הדברים לימדני
ואסתפק רק במחשבה
|
ניסית לתרץ בילדות קשה
אבא מזניח ואמא שנטשה
אבל עכשיו כשאת יודעת, למה להמשיך?
את סוגרת את האור לפני שיחשיך
|
הזמן עובר באטיות
טיפה אחר טיפה
מכת בדידות וייסורים
שנגזרה עליי
ואני סופרת אותם
אחד, אחד
|
היא מפחדת
מן הצפוי
מן הלא נודע
אך בדבר אחד היא בטוחה
|
ורק אלוהים יודע,
אם האור הוא גל, או חלקיקים.
או שהוא בכלל כלום.
|
עצב זו מילה יפה
ורגש מדכא
אפילו עד מאד
ולהיכנע זה אפילו עצוב יותר מהעצב עצמו
|
אני רואה לך בעיניים
איך המחשבות מתגבשות
בראשך
איך את לא רואה אותי בכלל
|
עוד מעט אצא ממצבי העלוב
עוד מעט אזכה למבטו של אחר
וידיו הגדולות יעטפו אותי שוב
כן, אתה עובר. אתה עובר
|
ואם תיתני לי ליפול
אימא
ואם תפילי אותי
את תמותי ביחד אתי
|
ואולי זה רק אני שמחליט
להישאר כאן לבדי, עם העצבות שבי בוערת
אני מחליט להישאר לחיות בסרט
והלילה, איש אינו קורא
אך למרות זאת אני עונה
|
הימים ממשיכים לעבור
גם(כמו) העננים בשמים
העולם ממשיך לנוע על צירו
והיה אפשר כמעט לחשוב ששכח
|
אלך אני על קרח דק
כי צינת החורף אופפת בין כפות רגליי
וכמו אבודה
אצנח פתאום, פן יגיע הבוקר.
|
אני רק נקודה
גם היא, גם אתה
|
עומדים איתן ההרים והגבעות
והפסגות עוד מחכות
ההבנה מחלחלת
איה אותן הבטחות?
|
שם שנינו מביטים בשמים
אפרוריים
ענני עב חגים מעלינו
מאוסים.
|
"הוא היה..." הם פותחים במוטיב הידוע ומזילים דימעה. בתיזמון
מושלם מוזיקה עצובה נכנסת ברקע.
רגע של שתיקה מתסכלת ושוב "הוא היה..."
|
לפעמים הייתי רוצה פשוט לחיות במקלחון.
|
ומה אני? לא יותר מאשר שבר כלי.
לא יותר מאשר גרגיר חול נישא ברוח, לא יותר מעלה בסתיו.
|
אל הארכיון האישי (30 יצירות מאורכבות)
|
|
בקשר לסלוגן
מקודם:
נו, מה הקטע? |
|
