|
טוב, עכשיו הדברים די הסתדרו. יש לי עבודה שמתגמלת אותי היטב,
אישה שאני כמעט יכול לתקשר איתה, וילד בן שלוש עם תלתלים
שחורים, עיניים ענקיות והילוך גמלוני. בימי שבת, אחרי הצהרים,
אני נוסע עם הלנטיס שלי בסיבובים ארוכים דרך פרברים הדומים לזה
שבו אנחנו גרים.
|
התמוטטות העצבים שלי התחילה בעקבות שיחת טלפון. ראש המחלקה
שאלה אותי אם אוכל לערוך קולוקוויום ביום שלישי הבא. הנהנתי אל
תוך השפופרת, מנסה לחשוב אם לצמצם את שעות השינה היומיות שלי
מארבע לשלוש או לעבור ליממה של 25 שעות
|
הצב גייס את לארה לכנופיית הציידים שלו, בבוקר אפל, סמוך למכון
וינגייט. מפקד הבסיס, לוחם שהפך לבירוקרט אך עדיין העריץ את
הצב, התקשר אליו ואמר לו שהוא חייב לראות את זה.
|
"יש פה עוד המון מקום", היד של ערן כמו מקיפה את הדונמים
הממתינים בקצה הצפוני של קריית-שאול. "יום יבוא, בני, וכל זה
יהיה שלך."
|
נקודה ראשונה: איני מחפש סימפטיה.
הכול מושלם. אני קצת רועד אבל זה לא יימשך זמן רב. תמיד חשבתי
שהמדבר מוליך שולל למרות הבטחותיו הילדותיות.
|
|
|
צ'יטי צ'יטי
בנג בנג!
פרובוקטורית. |
|
