|
אלון גולדשטיין, עיתונאי, נולד קצת אחרי מלחמת יום
כיפור ולפני מלחמת שלום הגליל. רוב זמנו מוקדש
למילים, חלקן הופכות לשירים, חלקן הופכות לכותרות
במעריב.
היא תאכל במיומנות גלידה מכוסית פלסטיק שקופה, ושפתיה, שקודם
היו בלתי מובנות, ידברו כעת אליך. הן יינקו את הגלידה מהכפית,
לשונה תטפל בשארית, והיא לא תביט בך
|
הכוס כנראה פגעה ברצפה, היה רעש, כמו צעקה, המון רסיסים עפו
מסביב. הוא אמר משהו, לא יכולתי לשמוע, אזני כבר היו אטומות
|
גודלה של המדינה שלי הוא חמישה וחצי מטרים רבועים. בדיוק.
|
אני זוכר שמיד לאחר שהחלטתי שצריך להרוג את כל הגרמנים, חשבתי,
אבל מה אעשה עם 80 מיליון גופות?
|
ועכשיו, שוב לבד
ואין עוד אף אחד
שישכח אותך
|
היית בשבילי כמו קרחון לטיטאניק
|
גרוש טרי מבקש נערת טבע לאקטים שלא כדרך הטבע
בלי מחסומים
|
אני בן 33 שנות מרפסת, ארבע מאות חודשי מעלית
|
אתמול הייתי לך הילד הרע
המניאק בגן, המ"פ הנורא
|
העט שלי - לחצן פלסטיק כסוף
עיני - שני צמצמים
זכרוני - כרטיס דיגיטלי רב-מגה
מנסה לצייר אותך במילים
|
ארבעים קילוגרם של ציוץ ציפורים
שלושה הרי געש במצב טוב
|
שביל חצץ לבן
מוביל אל דרך כורכר חומה
שנגמרת בכביש שחור
|
באין שד מחמם
מניח ראש על הקר
באין עור מסמם
מתחכך בבד מנוכר
|
כשתגדלי יהיו מלחמות
מצטער ילדתי
יהיה צבא, תקבלי צו ראשון
|
בלילה תחלמי על זין.
ובבוקר, תקומי, ותאכלי זין
ותשתי זין על חלב, עם העיתון
|
הבן אדם נותן להמונים
אוהב עצים רק בסופי שבוע
שתי עיניו - שני מקלטים
בכל עיגול רואה ריבוע
|
צ'ה גוורה ודאי מתהפך, ולא בקברו
מתהפך בארון
צ'ה הוא רק צל
הדפס על חולצה של ריפלי, שישים דולר
|
מחנה "בונה ורקה" אלף תשע מאות ארבעים וארבע
סבא מחייך
הרי צריך להיות נחמד
בבלוק עשרים וארבע
|
|
|
תחל שביתת
מאשרי הסלוגנים
לאלתר |
|
