|
ישבתי והאזנתי לפטפוטי הטבע,
פכפוך המים,
תזוזת העצים,
קול נפילת עלי השלכת על אדמה יבשה,
אבנים המדרדרות מצוקים גבוהים,
וכל שהצלחתי לשמוע היה- המיית שלווה עמוקה.
שלוות הדממה.
את מיוחדת, לחש לה.
והיא ניגבה דמעותיה, דמעות עצב של פרידה.
כמה פעמים שמעה את המשפט המיוחד של הסיום...
|
מטשטשת חושי,
מעוורת עיני,
|
כשירד הליל,
התקשיתי לעצום עין.
|
עוברת בין אור לחושך,
בין תוהו ובוהו,
לא מבינה היכן הוא הקצה הנכון
|
ארוך ומתמשך,
תוסס, רועש ואף שקט.
|
מדגדגת בידיים,
מעקצצת בלשון,
בוערת בעיניים,
מפרפרת בבטן.
|
בניתי בית בלי דלת,
שתלתי עץ ללא גזע,
כתבתי שיר ללא פזמון
הזמן קפא מלכת
|
כתבתי מילות מרגוע
לרוגז מבצבץ,
לעצב מקנן,
|
בעוצמתיות המעוררת,
עצמה עיניה.
ברכות המעודנת,
|
לא חשתי לעזרה, לא חשבתי שרע אירע.
|
הידיים נשמטו,
החיוך הוחלף בבגרות הכפויה
ובעיניים כבר בצבץ לו העתיד
|
שברים שאינם ניתנים לאיחוי
|
שדה של מחשבות צומח בתוכי,
מלבלב, פורח, האם זה הזמן לקציר?
|
לא מפחדת, לא בורחת מהצללים.
|
שנה ארוכה, מלאת געגוע וכמיהה.
|
|
|
כל העולם במה
וכולנו שקרנים,
כל העולם במה
וכולנו סטלנים,
כל העולם במה
וכולנו בטלנים,
כל העולם במה
וכולנו קימיים,
כל העולם במה
וכולנו מזיעים,
כל העולם במה
וכולנו מזעריים,
כל העולם במה
וכולנו
סלוגנים!,
כל העולם במה
ורק אני לא
מזיין!
לו יהי, בשמונה
סלוגנים כאחד! |
|
