|
ישבתי והאזנתי לפטפוטי הטבע,
פכפוך המים,
תזוזת העצים,
קול נפילת עלי השלכת על אדמה יבשה,
אבנים המדרדרות מצוקים גבוהים,
וכל שהצלחתי לשמוע היה- המיית שלווה עמוקה.
שלוות הדממה.
את מיוחדת, לחש לה.
והיא ניגבה דמעותיה, דמעות עצב של פרידה.
כמה פעמים שמעה את המשפט המיוחד של הסיום...
|
מטשטשת חושי,
מעוורת עיני,
|
כשירד הליל,
התקשיתי לעצום עין.
|
עוברת בין אור לחושך,
בין תוהו ובוהו,
לא מבינה היכן הוא הקצה הנכון
|
ארוך ומתמשך,
תוסס, רועש ואף שקט.
|
מדגדגת בידיים,
מעקצצת בלשון,
בוערת בעיניים,
מפרפרת בבטן.
|
בניתי בית בלי דלת,
שתלתי עץ ללא גזע,
כתבתי שיר ללא פזמון
הזמן קפא מלכת
|
כתבתי מילות מרגוע
לרוגז מבצבץ,
לעצב מקנן,
|
בעוצמתיות המעוררת,
עצמה עיניה.
ברכות המעודנת,
|
לא חשתי לעזרה, לא חשבתי שרע אירע.
|
הידיים נשמטו,
החיוך הוחלף בבגרות הכפויה
ובעיניים כבר בצבץ לו העתיד
|
שברים שאינם ניתנים לאיחוי
|
שדה של מחשבות צומח בתוכי,
מלבלב, פורח, האם זה הזמן לקציר?
|
לא מפחדת, לא בורחת מהצללים.
|
שנה ארוכה, מלאת געגוע וכמיהה.
|
|
|
