|
חלון גדול, מהססות, אז חוזרות שוב ועולות ושוב חשות לאט לאט את
קור המתכת המזמין המתעמת עם חומו של תנור סלילים העומד בקדמת
החדר. שפתיים מוצצות את קצה הסיגריה.
|
ובחדר המבושם מייאוש וחסד, זרח האור האלוקי,
כמו נר בלתי נגמר של עד בלי די ואין עוד מה. נצחי
חי, נושם...
|
זמן שבו אולי המפעלים העמומים
הורגי הזמן המתמחים,
יניבו איזו אנחה קלה של בוקר
|
ולא מתת לאט אלא כך כמו בבוא גויי הים...
|
בין תלי הזמנים העומדים על הסך,
משנה השתיקה עוד את זאת שאספנו,
את זאת שבחרנו לשאול היא עושה
כבשלה, כלהטוט בכובע.
|
ואם אברח מצד דוחק רחוק
ליפול על ברכי כמבכה את הרוח
הנה אני לאה שוב שולמית
כי גמעתי די סלע
|
ממעל למערות הסתיו שוכבת ארץ-עיר,
פניה צחורות, היא שרה מזמור לקולות הרוח...
|
גם עיר, מתנשמת כבדות,
כעוטת מוות, מרמזת מילים אחרונות.
חורזת פנינים במעטפת זכוכית,
שרה רקוויאם לקולות הרוח.
|
והנרות הנדלקים בחצרות, הבניינים
הגועשים בלי תום ושיפעתם-
זוכרים זמנים שהאוויר היה צלול
וריח של אביב מתוק עד מחלה
חיכה לנו תמיד בפתח ערב...
|
אור עמום, שתיקה גדולה
ובתוכה
כילוי יפיפה כחליל בשחר.
|
הנה כי כן חלפו קרעי הזמן הסוככים
הכל שב לרצונו.
והעצבות, ידה קמלה את רשף צרותי
כאטלס הנח לו לבסוף, במשכנו שלו.
|
המו מרכבות הים
ייתן הכל בעשת נחמתו,
יקיר שלי חכה לשמוע (זה) חגך,
נגעתי ברשף הסליחה המתפלל
|
הבה נצעד אתה ואני, הן אני העוון
שהכרת היטב.
|
וצריחת שתיקתך הרכה
כמחוון מימי
|
יקירי חולני עתה הגיע הזמן לשוטף
הגופה, ובחרדת קדושתם יעברו ממילה
למילה קמלה והחדר לבן כה לבן הוי לבן
עוד לבן על לבן שנשלב בלבן,
|
לא ידענו שכך יעברו,הספינות היטלטלו כה וכה,
שעוני הימים נסחפו במים התכולים כחמנית
ברוח. הילכנו יפה יפה בין הטללים.
|
מתי יגיע כבר השבע אפס אפס של חיינו
כשיעלה הנצח עלינו...
|
הפתולוג מדבר אל אלוהים בשירת הלהבים,
בלשון סכינים ואלוהים לא רוצה לשמוע...
|
לפעמים אני אובן את רצוני
לפי התנועה הכללית באותו הזמן
לפי ההישנות המבורכת
|
ויבבי, על שקין ידע כל זאת,
הריח שאון מנועי הדיזל בלילה
של בליץ
|
מזון חדש וקר של האורים,
הצדק, בני, הצדק.
|
לפצע, יחזור אחד האנשים,
וארמונות מנותצים של ישע
וחיבה נושמים אלי, ומתנשפים...
|
כל הזמן החיילים רוצים אוסקוט אוסקוט, וניצה הקטנה
שותקת ושותקת ואחרי הזה היא שוכבת על הצד ובוכה
וקוראה ז'ורנלים של חתונה
|
עתה, אנא, חתמי את המכתב הזה
בקצה ידיך המשוכה,
ודעי כי ככל תפושה את, את ככל תפושה.
|
מתוך המעקות החלודים, כיעור
מתוך שאון שרירותי זחוח
|
בתוך המון אדם סואן,
שם עלי שלכת נופלים מלבנייך...
|
רונן עדי שלבי החופש המוזח
וברוחם שלטי פלאים מאת הפרא...
|
הימים עוברים ואין מוצא ואין צמתים שלא ידעתי העשרים וחמישי
בדצמבר 1973 אז גם טבלנו טוב בטוב כאן באגם המר.
|
חסר קישור, כעומד מבעד גדר
הפרדה של תודעה,
גבולות מותווים לו כמציאות
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
הוא התחיל לצעוק
עלי שאני כמו
משפט מורכב, עם
נושאים סתמיים
ופסוקיות תכלית
שתמיד מתבלבלות
לו עם פסוקיות
סיבה, ושנמאס לו
שאני מורידה לו
נקודות על ניתוח
לא נכון.
אחרי שהתאמצתי
נורא לא לבכות
הוא אמר לי:
"רואה? זה תיאור
תוצאה" וטרק את
הדלת.
מתוך: "נשיקה
צרפתית" |
|