|
אוהבת לכתוב, אוהבת לצלם.
משוגעת, מבולבלת אבל אוהבת לצחוק.
ומהו הכוח שמאפשר לה להחזיק ספר כל כך כבד עם מאות עמודים
וכריכה הקשה? זהו כוח הסקרנות.
|
יום אחד הוא התעורר עם זנב, זנב יפה כזה, שחור ופרוותי עם קצה
לבן.
|
ואני מביטה מלמעלה, כמו על בועת מים קטנה,
כמו מבעד לצעיף שקוף למחצה.
הכל מטושטש אך רואים את כל הפרטים של החיים הארוכים.
|
והנערה, מרגישה במבטו, ממהרת הביתה, אל הספרים האהובים שלה,
שמספרים על אהבה שתמיד חלמה עליה, התשוקה האלוהית והמרגשת.
האהבה שתמיד רצתה, אך לא הצליחה להשיג... ולא להבין.
|
את ההורים שלה היא ראתה בפעם האחרונה בגיל 9.
מאז עבר זמן מה, אולי שנה, אולי 10 שנים.
|
הוא נפל...
כנפיו הפסיקו לעבוד, הוא ניסה לנופף בהם, אבל הם היו מתים
לחלוטין.
הוא צלל וקיווה לשרוד את הנפילה.
|
כשהוא נולד, הוא היה נורמלי.
המשקל היה בסדר, הוא בכה כמה שהיה צריך ועבר את כל הבחינות עם
ציון 9.
תינוק נורמלי לגמרי.
|
חבל שאנשים בוחרים בעצב,
כשממש ליד יש שמחה.
|
נסה להסביר לי את האהבה
כי אני לא מבינה אותה
|
שמלה לבנה, שלמה, טהורה
אך מבפנים היא הרגישה
שחורה, שבורה, חוטאת.
|
הוא היה רוצה לדמם,
אילו יכול. אך אין לו דם,
|
אבל בעצם, הן סתם חופן מילים בשבילך.
ובשבילי, חתיכות מנשמתי.
|
קשר כזה לא יכול להנתק,
לא בגלל טעות אחת.
|
ליז'אנג, סין, 2005.
בבאזר של העיר
|
|
|
אם רבין קיבל
כיכר מה עם לאה?
למה היא לא
קיבלה שום רחוב,
סימטה, שכונה,
משהו...
הכל גזענות, אני
בעד לקרוא לבנק
הזרע על שם לאה
רבין, בכל חדר
בקיר המזרחי
תיהיה תמונה של
לאה, ככה זה גם
יגביר את הילודה
ו... בעצם לא
משנה.
עמוס מהמוסד חשב
שהוא מאוהב בלאה
רבין אבל בסוף
הסתבר לו שזו
לאה לופטין אבל
גם לופטין זה
מספיק מבאס
ומוציא אותו לא
פחות דביל (אולי
יותר, היא עוד
בחיים) |
|
