|
איש מזמן אחר
מצרף כנפיים שבורות לדבריו
ומכביד על כאבו העמוק כתהום
|
מה יעשה אדם כאשר
בוקר מסרב ללטפו
ירכין ראשו על חזהו
הדואב
|
וחלומות ספוני רחשים היו מתקפלים אל
סודות מעונבי כחש שורט כקילוף קירות
|
לפעמים במצבים הזויים יש
פירורים שאני שומרת לעצמי
|
והאש שורפת את המילים
מפזרת ריסים רטובים
חוקקת בבשר המצומרר
בוהה
|
מישהו מזמין אותי לרקוד
לזמן מה, הזמן
הוא מהומה גדולה
אני צלילים מוטרפים על פעמוני זכוכיות
|
האינות
היא שיש להיאחז בה
ללטפה כתינוקת מחמדים
לאמצה לחזי
ולשתוק
|
השקט שבי מרמה אותי
מרחף על צלקות קרח ומאובני קונכיות
|
שלחתי אליך מבט
מסביבך ראיתי צל מעיק נע כתעתוע
|
חלילים מעונבי צליל שרים לך
סרנאדות פורעות מיתרים
|
נשימת ים מהבילה
לחשה אל ואדי עייף בליל השימורים הזה
בו חיבוק היה רחוק
שנות אור ממני
|
ושוב עולה חושך
הלילה מציף את יערות הרוח
וינשופי מילים בוערות
הומים נוקשים על צמרות נינוחות
|
על אדן תנומות הלילה
אישה, דומעת אשליות
מתפתלת
|
אפילו השקט הטעון
שואב כוחותיו מחומות צפופות
|
ידעתי
שהצער זורם בנחלים ולא עוצר
משתחל בנחשולי עומק נסתרים
|
בשקט המלופף חושך
תנו לי את בדידותי
לשכון בין סדינים ריקים וקרים
|
יש לילות בהם פנתרים מבהיקי עור
טורפים את השקט המהול בעצב
|
אשת השמיים הורודים מפזרת עלי וורדים
שיקשטו עננים חולפים בשמיים האפלים
|
יונה צחורה מגיחה לפתע בקו האופק
וגם כשאתה רחוק ולא רק
אלא מרוחק
|
הוא היה לא היה כמשב רוח משיב רוחה כל לילה
אל עמודי תמיהה מפוסלת חול מזוכך ונוקשה
|
הבל נושף עצמו על מסכות קפואות
וקרעי חוטים שצבעם דהה
נעים בדממה
|
זה החוט הדק שבין יש ואין
שהרעיד את חושי
|
נסיך דמוי צל
חולף על פניי
סוסו דוהר
אל שכחה
|
ככל שהיקום מתפשט
אני מתכווצת לנקודת האפס
|
אני אוהבת את המילים שאומרות
שאין מילים
שמודות בחולשתן
בחוסר האונים המופלא
|
ואין הלילה אומר דברו
אלא בלחשים של חלומות
שדות תכולי ירחים
ושמים אחרים
|
לבה אדומה פרצה ממני
להרף דקיק של זמן חולף
וכבתה
|
בתוכי
מאגרי טעויות
שנאספו מכיווני האוויר שאני נושמת
|
כמו
באותו הלילה
כשאורו של חצי ירח נשבר
|
נגעתי היום בעצב עמוק
ים עצב שקוף
בלתי ניראה
רוחש בתוכי
שקט
|
במרחק
מתאדים השקרים שסירבת לבדות
תראה
את צללי האור שנגעו בנו
רעמות של שיכרון געגוע
מכסות את אפר העצבות
|
כורה בור ומשליך לתוכו פרפרים שקופים
שכל רצונם הוא להתקיים במרחב האילם
|
אני אומרת לך
שאני יודעת לראות
את שהלילה מסתיר בחיקו האפל
|
ואני אהיה לך משוררת היגון והאופל המתוק
את המילים אזרוק ואבעט בנעלי זכוכית סדוקה
|
גם בשקיפות הנבראת כעשן מאודה
יש תוכן ניסתר, מקופל בין צלילי עומק חבויים
|
אני שרה שברים
ועננים נעים סהרוריים
מעפעפים שמיים
על אדן הריסים
פניני קרח
|
שהרי אין כאן תמיהה או אי הבנה
רק חלום שלבש מסכת מהות
כציפור במניפת כנפיה
|
בחלומותי אני ערה לריחוקם של הגיונותי הסדורים
שם בספרות מעוננות השוכנות באורות רכים צבועות קשתות רוך
|
ראיתי את השמיים
נופלים לתוך קערות עננים שחורים
|
גם לחשך יש צבעים אתה יודע
כחול קטיפה אני אומרת לך במילות זהב
|
אל הארכיון האישי (36 יצירות מאורכבות)
|
|
"כיצד לבשר
לפציינטים
בעדינות רבה ככל
האפשר שיש להם
סרטן" זה לא שם
ארוך מדי לספר?
ד"ר אפרוח ורוד
מתלבט בינו לבין
עצמו כיצד לקרוא
לספרו החדש,
ומגיע למסקנה
שלמרות הכל
מדובר בשם קליט
ועוצמתי. |
|
