|
איש מזמן אחר
מצרף כנפיים שבורות לדבריו
ומכביד על כאבו העמוק כתהום
|
מה יעשה אדם כאשר
בוקר מסרב ללטפו
ירכין ראשו על חזהו
הדואב
|
וחלומות ספוני רחשים היו מתקפלים אל
סודות מעונבי כחש שורט כקילוף קירות
|
לפעמים במצבים הזויים יש
פירורים שאני שומרת לעצמי
|
והאש שורפת את המילים
מפזרת ריסים רטובים
חוקקת בבשר המצומרר
בוהה
|
מישהו מזמין אותי לרקוד
לזמן מה, הזמן
הוא מהומה גדולה
אני צלילים מוטרפים על פעמוני זכוכיות
|
האינות
היא שיש להיאחז בה
ללטפה כתינוקת מחמדים
לאמצה לחזי
ולשתוק
|
השקט שבי מרמה אותי
מרחף על צלקות קרח ומאובני קונכיות
|
שלחתי אליך מבט
מסביבך ראיתי צל מעיק נע כתעתוע
|
חלילים מעונבי צליל שרים לך
סרנאדות פורעות מיתרים
|
נשימת ים מהבילה
לחשה אל ואדי עייף בליל השימורים הזה
בו חיבוק היה רחוק
שנות אור ממני
|
ושוב עולה חושך
הלילה מציף את יערות הרוח
וינשופי מילים בוערות
הומים נוקשים על צמרות נינוחות
|
על אדן תנומות הלילה
אישה, דומעת אשליות
מתפתלת
|
אפילו השקט הטעון
שואב כוחותיו מחומות צפופות
|
ידעתי
שהצער זורם בנחלים ולא עוצר
משתחל בנחשולי עומק נסתרים
|
בשקט המלופף חושך
תנו לי את בדידותי
לשכון בין סדינים ריקים וקרים
|
יש לילות בהם פנתרים מבהיקי עור
טורפים את השקט המהול בעצב
|
אשת השמיים הורודים מפזרת עלי וורדים
שיקשטו עננים חולפים בשמיים האפלים
|
יונה צחורה מגיחה לפתע בקו האופק
וגם כשאתה רחוק ולא רק
אלא מרוחק
|
הוא היה לא היה כמשב רוח משיב רוחה כל לילה
אל עמודי תמיהה מפוסלת חול מזוכך ונוקשה
|
הבל נושף עצמו על מסכות קפואות
וקרעי חוטים שצבעם דהה
נעים בדממה
|
זה החוט הדק שבין יש ואין
שהרעיד את חושי
|
נסיך דמוי צל
חולף על פניי
סוסו דוהר
אל שכחה
|
ככל שהיקום מתפשט
אני מתכווצת לנקודת האפס
|
אני אוהבת את המילים שאומרות
שאין מילים
שמודות בחולשתן
בחוסר האונים המופלא
|
ואין הלילה אומר דברו
אלא בלחשים של חלומות
שדות תכולי ירחים
ושמים אחרים
|
לבה אדומה פרצה ממני
להרף דקיק של זמן חולף
וכבתה
|
בתוכי
מאגרי טעויות
שנאספו מכיווני האוויר שאני נושמת
|
כמו
באותו הלילה
כשאורו של חצי ירח נשבר
|
נגעתי היום בעצב עמוק
ים עצב שקוף
בלתי ניראה
רוחש בתוכי
שקט
|
במרחק
מתאדים השקרים שסירבת לבדות
תראה
את צללי האור שנגעו בנו
רעמות של שיכרון געגוע
מכסות את אפר העצבות
|
כורה בור ומשליך לתוכו פרפרים שקופים
שכל רצונם הוא להתקיים במרחב האילם
|
אני אומרת לך
שאני יודעת לראות
את שהלילה מסתיר בחיקו האפל
|
ואני אהיה לך משוררת היגון והאופל המתוק
את המילים אזרוק ואבעט בנעלי זכוכית סדוקה
|
גם בשקיפות הנבראת כעשן מאודה
יש תוכן ניסתר, מקופל בין צלילי עומק חבויים
|
אני שרה שברים
ועננים נעים סהרוריים
מעפעפים שמיים
על אדן הריסים
פניני קרח
|
שהרי אין כאן תמיהה או אי הבנה
רק חלום שלבש מסכת מהות
כציפור במניפת כנפיה
|
בחלומותי אני ערה לריחוקם של הגיונותי הסדורים
שם בספרות מעוננות השוכנות באורות רכים צבועות קשתות רוך
|
ראיתי את השמיים
נופלים לתוך קערות עננים שחורים
|
גם לחשך יש צבעים אתה יודע
כחול קטיפה אני אומרת לך במילות זהב
|
אל הארכיון האישי (36 יצירות מאורכבות)
|
|
ילדה! כדאי לך!
באמת! זו
סוכריה!
עזוב אותך , היא
מתה מזמן ,אבל
היא במחזור...
שניים עם זיון
פוטנציאלי |
|
