|
הוא יליד 1985.
הזיכרון הראשון שלו הוא מפורים בגנון, כשהכובע של
הסיני שהיה לראשו הטריד את מנוחתו מאד.
אוהב לכתוב מה שעולה לו לראש. אוהב לצייר, גם אם לא
תמיד יוצא. אוהב צילום כבר מגיל קטן, אבל לא יוצא לו
הרבה, למרות שערך סרט לא רע בכלל בתיכון.
מחכה ומצפה.
הנהג הזדרז לעצור ולרדת, כשאל מול עיניו שכבה האישה על הכביש,
מלאה בדם. נדמה לי שהזקן שישב במושב של "והדרת" מקדימה, כמעט
וקיבל התקף לב, כשגלגלי האוטובוס דילגו בקלילות על זו האחרונה.
|
שנאתי אותה באותו רגע. נשבעתי לעצמי, שאני אערוך סעודה, אם
אצליח לגרום לה לעזוב את עולמנו. אבל איך שהחיים מתגלגלים, ורק
שבוע אחר-כך הספדתי אותה: "הדודה הכי טובה בעולם, אנחנו
מתגעגעים אלייך". אפילו הלוויה לא הייתה לה. הצמח טרף את כולה.
לחלוטין.
|
בלילה לא הצלחתי להירדם. האדמה הייתה קשה והיתושים לא חמלו.
כשהתקרב אחד מחבריי וראה שאני לא נרדם, הוא דאג להרגיע: "אל
תדאג. בצבא תירדם תוך שניה. בעמידה".
|
שני ישבה על יד שולחן השבת. חמשת ילדיה שנותרו בבית שיחקו בדג
מלוח. בסוף התרגזה שני ואמרה להם שיפסיקו לשחק עם האוכל. היא
הביטה בנרות השבת הכלים והתחילה שוב לבכות. היא זכרה את כל
השבתות היפות שעשתה ביחד עם המשפחה השלמה והמאוחדת. כמה יפה
היה, כמה חמים ונעים.
|
ומולה ניצב כל בוקר, השקט והמופנם, המאמין מהימין, שממנה מתרגש
בכל דקה, בכל שנייה, בכל מחיר. רוצה רק ללטף ולהרגיש, רוצה קצת
לרגש, אך מתרגש וקצת חושש. ושוב פעם, ממתין.
|
המצב גרם להם לאבד את שפיותם. מסופר על אוגנדי אחד, שבנה סביבו
גדר והכריז כי הקים מדינה משל עצמו בתוך אוגנדה, לכן הוא רוצה
לקבל משרה והטבות במס וביטוח שיניים חינם, כמו למהגרים.
|
הוא התכופף מעט אל אוזנה ולחש לה מילה אחת: "התגעגעתי". והיא
הייתה משותקת לחלוטין, אך הבינה שגם היא התגעגעה להרגשה אותה
לא הרגישה מעולם, אף שלא הבינה כיצד ניתן להתגעגע לדבר אשר
מעולם לא היה ברשותה לפני כן, ולאדם שמעולם לא הכירה. אך הם
הבינו זה את זו...
|
אחרי 5 שעות של חיפושים ומיצי מיצי מיצי בכל העיר - שום דבר.
כלום.
- מצדי שימותו.
- אבל סבתאאא, אני רוצה את מוקי ושלוקי! עכשיו!
- מוקי מתו. תקני חתולים אחר. תגדלי ברווז! הם יותר ממושמעים.
שתדעי לך, שבזמנים שלי, בצ'כוסלובקיה, כולם גידלו ברווזים.
|
אחר כך נכנסתי לסופרמרקט ועצרתי את כולם. אכלתי קצת מתפזורת
השוקולד שכולם ממילא רק טועמים ממנה, כי מותר. אף אחד לא גער
בי וכשלחצתי חזרה, גם איש לא ידע.
|
גם האנשים המכובדים, לבושי החליפות, וגבירותיהם, חבושות כובעי
הקש המעוטרים פרחים נדירים ופירות העונה, לא ניסו להפסיק את
המתרחש. רק עמדו מנגד והכירו בקטנותם אל מול המראה הסוראליסטי
משהו.
|
שנה שלמה של תכנון וציפייה,
איך בדיוק לומר ומה.
ואם היא תשיב לי בשלילה,
ואולי אולי כן.
|
ובדרך, נופלים, עייפים, מותשים,
גופות מוטלות בצידי הדרכים,
וברקע, נעלי קלגסים, שרודפים, מועכים ורוצחים,
וממשיכים ללכת את צעדת המתים.
|
חיים חדשים מתחילים,
במקום בו אחרים מסתיימים.
מיילדות מושכות ילדים סגלגלים,
רופאים מכסים אנשים אפורים
|
סנילית מקשישה,
לא זוכרת מה היה.
"מי אתה, בבקשה?"
אין ספק, זו בעיה.
|
כשמספרים לך שגידי עכשיו איתך, אתה חושב רק על עובדה אחת,
ידועה ומבהילה: גידי נולד כדי להרוג אותך.
|
היא מניחה עליי כתר מוכסף, שהכינה במסירות אין-קץ במיוחד
עבורי. אבל אז היא לוחשת באוזני: אנחנו סיימנו. לא רוצה לראות
אותך יותר פה אצלי בחיים. וזה כואב.
|
ואתה יודע שהיא כבר איננה, וזו שהייתה כבר לא תשוב. אתה יודע
שתגיע אחת אחרת רק עוד שישה ימים, פחות שעה וקצת. אבל קשה לך
לדמיין את עצמך בלעדיה. אתה כבר לא יודע אם הבאה תהיה יפה כמו
זו, כי מי יודע איך החיים ייראו בעוד שישה ימים? מי יודע מה
יקרה השבוע
|
והנשיא? במקום להתעסק ב... בדברים החשובים שהוא עושה, הוא צריך
לקצוץ. איזה ביזיון. כל הזמן רק רוצות לצמוח ולגדול ולגדול
ולגדול. נו, חלאס! הבנו את הקטע. היה מצחיק בהתחלה, אבל כמה
פעמים אפשר לגזור אותן? מה זאת האובססיה הזאת? אני אומר לך, זה
משתלט לי על החיים.
|
|
|
"אפשר ביצה?"
לקוח בסאב-ווי. |
|
