|
עשיתי סצנה ענקית והתחלתי לדפוק עם הרגליים באספלט שבחנייה,
צווחתי בכל הכוח, ויללתי לאמא, "נו, די, אמא, את זה אני רוצה,
לא, די, בבקשה תחזירי אותי לחנות, נו, אמא."
|
שבוע שלם שבכל פעם שהפעמון מצלצל, אני מדמיין אותה נכנסת בלי
לחכות לתשובה ואומרת שיצא ממנה הדבר ההוא, הדבר המטורף שנכנס
בה אז, והיא אוהבת ורוצה ולא יודעת מה יהיה אבל גם לא אכפת לה.
|
"על מה אתה מדבר, זה בכלל לא עובד" אמרתי, מצמצתי והסתכלתי
בחלון ראווה של החנות הסגורה על ההשתקפות שלי, וכל מה שיכולתי
לחשוב עליו בעצם זה שהשיער שלי לא מסודר ושאם היא פתאום תופיע
עם אחת השמלות שלה, מה שלי יהיה זה השיער הלא מסודר שלי.
|
מוזר לי בעיקר כרגע, עם המון לבבות נורא עקומים על כל הארון,
ומספרים לא רגילים בראש.
|
שמחתי שלא היה אכפת לה לחבק אותי כל הדרך, והעובדה שהערתי לה
שהיא מריחה טוב לא הטרידה אותה, היא רק צחקה וסיפרה לי שהיא
אהבה את העניבה ואת איך שאני מדבר ושהיא מצטערת על שאנחנו לא
מדברים יותר.
|
איזה כיף לכתוב כשרע.
מתה על העמדה הזו, תמיד. תמיד.
|
בגלל זה חשוב לי שלא תשחק איתי משחקים, לא רק בגלל הכתיבה
השוטפת אלא גם בגלל ההרגשה שתוך כדי, ואחרי, ולפני. ובכלל.
|
כשהולכים לישון במצב רוח רע, אז גם קמים במצב רוח רע, וחולמים
במצב רוח רע, וכל הדם שזורם בעורקים ובורידים ובנימים הכי
קטנים בגוף, הוא מקולקל. הלב דופק בקצב רע, והתת מודע עובד
באופן רע.
|
אל הארכיון האישי (31 יצירות מאורכבות)
|
|
טענה א': אלימות
נובעת מתיסכול
מיני.
טענה ב': אף אחד
לא כותב בבמה אם
הוא לא חושב
שיצא לו מזה
זיון.
מסקנה: כתיבה
בבמה היא צורה
בוטה של
אלימות.
קידום, לך
תזדיין |
|
