|
"אז מי את?"
הוא שאל והיא,
לא ידעה מה לענות.
"אני מישהי אחרת"
היא התחמקה
והוא ויתר לה,
לא לחץ.
והיא רק חיפשה את זה שכן
כן ילחץ
אבל בעדינות.
ויעזור לה
לגלות.
היום אני אראה אותו!
כך היא חשבה ברגע הראשון של היום החדש...
אחלה דרך להתעורר עם חיוך.
|
"כשעוצמים את העיניים אפשר כמעט לשכוח מהכל, ולחשוב שיום
העצמאות או משהו", כשהיא חשבה ככה היא הרגישה שהיא שוב ילדה
קטנה. "והלוואי שבאמת הייתי קטנה כזו, עם הצמות הבלונדיניות
הארוכות, אלה שלא נתנו לי להרגיש לבד. והלוואי שהכל לא היה
באמת".
|
בבוקר, כשהתעוררו, המשיכו את חייהן כרגיל, אך המשיכו לזכור את
הפגישה הזו לעד.
מאז הם נפגשו כל לילה, הם הפכו לחברות הכי טובות, חייהן
התייצבו והשתפרו, והן לא הרגישו שוב בודדות מעולם.
|
והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום... חושך ... וקר,
מאוד קר, לא סתם בכאילו, על אמת, ואני רצה, יותר מהר, מרגישה
שמשהו רודף אחרי, אני לא יודעת מה, ולא יודעת למה
|
אמצע הלילה, היא כמעט נרדמת, חיכתה לטלפון שלא הגיע, היא לא
רצתה ללכת לישון, כדי שלא יתקשר והיא תישן, עכשיו היא כבר
נרדמת על הספר שלה, נרדמת לשינה חטופה, חסרת חלומות, מתעוררת
כמה פעמים במהלך הלילה, היא מחליטה שהיא לא מחכה יותר
|
היא סובבה את המפתח בתוך המנעול, יודעת שאתמול עבד כל הלילה,
שיערה שתזכה להעירו בנשיקה, ידעה שעד שייצא לעבודה בערב, יש
להם כמה שעות רק שלהם, שלה ושלו.
היא נכנסה, הלב שלה רץ ונמצא שני צעדים לפניה, היא לא ראתה
אותו, אבל זה תאם את הצפיות, היא שיערה שהוא עדי
|
כל לילה, אני הולכת לישון מסיבה אחת, וקמה בבוקר מסיבה אחת,
כולם תמיד נורא מתפלאים שלוקח לי מלא זמן לפקוח ת'עיניים, אבל
הם לא יודעים, הם לא יודעים את הסוד שלי... הסוד שלי ושלך
|
היא בכתה לו כאשר חוותה את דודה המבוגר מבצע בה מעשים שלא
ייאמרו על דפים אלה... היא כאבה לידו כאשר דודתה הלקתה אותה
לראשונה
|
ראיתי את עצמי משתקפת
בעיניים של מישהו אחר
בחיים של מישהו אחר
בעולם שהוא אחר
|
כן, אני אוהבת אותך
רוצה אותך כאן לידי, יקירי.
עכשיו.
|
אני אחכה
עד סוף העולם
אני אחכה
גם אחרי שילכו כולם
|
למה אני לא מצליחה לראות?
שבאמת יש פתרונות?
ואולי הכל רק אשליות
ואולי הכל רק חלומות
|
עכשיו יש מישהי אחרת
אותי אתה לא רוצה
הבהרת זאת בצורה גורפת
אותי אתה לא רוצה!
|
ואם הייתי נולדת בתקופה קדומה,
|
השעה כבר מאוחרת
החשכה בחוץ שוררת
ואני,
אני מיוחדת.
|
מתוך האפלה אני צומחת
כמו נרקיס רענן אני מצמיחה תיפרחת
יודעת שיהיו עוד ימים קשים
נדמה שהם לעולם לא נגמרים
|
העבר כבר עבר
ואליו לא חוזרים
התחלתי לשרוף גשרים
לנתק קשרים
|
אהבתי אותך
כי רציתי
לא הבנתי אותך
למרות שרציתי
|
מוות
מילה עם משמעות כה פלאית
אך עם זאת משמעות סופנית
אותה איש עוד לא חשף
|
רצה, בחושך. מרגישה את האוויר על הפנים הרטובות מדמעות, שבעצם
כבר החלו מתייבשות. ואני רצה, רצה לכאן רצה לשם, רצה כדי לזכור
או כדי לשכוח. רצה בחיפוש או רצה כדי לברוח?
|
רוחצת בבריכת געגועים
וחשה בתוגתם, מלטפים
|
אנשים לא מבינים אותי. את האהבה שלי.
האהבה שלי שונה מכל דבר אחר שהם פוגשים, כולם מיד ממהרים לקטלג
אותה עם רגשות שהם מכירים מעצמם, הם לא מסוגלים להכיר
בייחודיות שלי.
|
"אז זהו? אני מטורפת? זה סגור?" אבל אין שום מצב בו אמא תענה
לבת שלה בחיוב לשאלה כזו, אז היא גימגמה שלא, זה לא העניין וזה
יעבור, וכל הדברים האחרים שאמהות אומרות.
|
לא
אנחנו צריכים לחיות את הרגע... וכל רגע רוצה לקבל יחס מיוחד...
לא?
|
אני נוטה להאשים
את החורף, את
הגשם והקור
בעובדה שאני
יותר עצובה
ומלנכולית.
|
החלטתי לכתוב.
הגיע הזמן לשים סוף למחסום הכתיבה שלי.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אני לוזר?
יעקב פופק נתלה
באילנות גבוהים |
|
