|
 לרצות לבכות עשרים שעות.
בממוצע. |
נמשיך ללכת עד שנראה את האופק המוכר, שנינו נישא דגלים ונלך
בגאון על אותו מסלול קבוע, אתה תפנה ימינה אני אמשיך ישר. רק
ישר.
אתה בטח לא תזכור, אני בטוח לא אשכח, תנועות גופך הגמישות
מושכות את תשומת ליבי, עיניי אינן יורדות מעיניך.
|
פרח,
חרצית.
אוהב? לא אוהב?
אוהב.
|
התלות היחפה של חיפה.
התלות הנעולה של קיבוץ אלמוג.
|
אולי אפילו תשימי עיפרון שחור, בעינים,
אתם יודעים, להבליט.
|
לדחוף עוד מקל של רוח לאדנית.
|
רק אני עם עצמי וחבר טלפוני שנמצא כמה קילומטרים טובים ממני.
|
אתה תיתן לי סיגריה ואני אגיד שאני לא מעשנת.
|
אתה נסעת בקו 301, אני נסעתי בקו 11.
הלכתי ברגל.
|
עוברים מהפה אל הגרון אל מערכת העיכול ומשם, החוצה.
ויצאים בצבע צהבהב עם ניחוח.
|
מקופלת.
זה סוג של שוקולד, לא?
|
שום רגיל, כזה שמטבלים איתו שקשוקה.
|
|
|
הלו, מוכר
הנשמה?
השטן לאפרוח
ורוד, אח של
בלונדה בהלם. |
|
