|
נכנסתי לשם כמו דיווה מנפנפת בשיער הבלונדיני הארוך ומעפעפת
בעיניים מרוחות מסקרה, עיניים כחולות, עיני חתולה, אמא תמיד
הייתה אומרת.
מכנסי לייקרה צמודות על רגליים ארוכות וחטובות, וחולצת מחשוף
עמוקה וצמודה שהבליטה שדיים מלאים ויפים ומותניים מושלמים.
|
בדרכי לצאת מהאכסנייה העלובה ניגשתי לפקידה הפרחית שעמדה
מאחורי הדלפק.
"כן, אדוני?" אמרה בקול מתחנחן.
"אני אמור לפנות את החדר אבל... הרכנתי את ראשי לעברה ולחשתי
בקול הקודר ביותר שמצאתי, "יש לי הלוויה, אני פשוט חייב לעוף".
|
דרך הערפל הכבד של ינואר ראיתי דמות גבוהה במעיל ארוך.
המזח היה ריק ודומם ומשב הרוח המניע את גלי הים נשמע בחדות
מפחידה.
צעדיי על רצפת המזח היו הקול האנושי היחיד באוויר הלבן, הצפוף.
|
"אני חייבת לעשות את זה", לחשתי.
יונתן לא הגיב, הוא רק נתן בי את אחד מהמבטים האלה שלו, והמבט
האחד הזה אמר 'עשי מה שאת רוצה, אין לי כוח להתווכח איתך'.
|
"קיצר", קיצרה לי ענבל, "ראו אותו מתנשק עם איזו אחת בטיילת
ורצו לספר לסיגל, איזה זבל, הא?"
"לגמרי, אני בהלם", אמרתי, למרות שלא ממש הייתי בהלם, הרי כל
הבנים אותו חרא.
|
רציתי לעשות משהו נורא... רציתי לבעוט במישהו, להרוס משהו,
לרטש, לשרוף, לקרוע, לשבור, להכאיב, אולי רק רציתי משהו
לבלוע.
אולי כדור, גלולה - משהו שיחזיר אותי להתחלה,משהו שיחזיר לי את
המילה.
|
|
|
אין כמו להוציא
גוש גדול ויפה
קשה כזה,
שנמרח על הכיסא
המחטט בשיעורי
העשרה לזקנות
וטף |
|
