|
רוצים לשמוע על עדי ?
פשוט תתקשרו - היא אוהבת לדבר .
אני הולכת במוזיאון ההוא ומסתכלת על הבנינים ההם ונזכרת איך אז
היה , משפט קצת לא ברור אהה? אבל בכל זאת כך הרגשתי וכך אני
מרגישה.
|
אני רואה אותו בדמיוני, שוכב שם על הכביש כולו מלא דם , אני
יודעת שהוא היה ער , שהוא הרגיש את הכאב שהוא הרגיש את הפחד .
אני רואה במוחי את אותו אדם שהרים אותו מהכביש , הוא לא יכל
להסתכל עליו , רק הרים אותו בעדינות , "הוא בטח היה ילד יפה "
חשב לעצמו , לא יכול
|
"אחרי מאות השנים הנסיכה פגשה את הנסיך ,שניהם היו בטוחים
שהרגע המדהים הזה לא יגיע אבל כשהם התבוננו אחד בשני וחייכו הם
ידעו שהם נועדו לחיות ביחד לנצח נצחים"
|
אני זוכר את ההרגשה, עמדתי שם, כולי מתרגש מזיע ובוכה שילוב
מנצח. הפנים שלי זהרו מאושר (או מהזיעה, לא בטוח) וחייכתי
כאילו מישהו דפק לי בננה בפה וכל הקהל קם ועמד על הרגליים וצעק
ואז נשמע ההימנון, ההימנון שלי! חשתי כזו גאווה פתאום
|
כשהוא מת, בקשו ממני להספיד אותו .
מה קשור? אני? הספד? שלו?
אני אפילו לא הכרתי את הבן אדם...
אבל ההורים שלו בקשו, ולסרב להם זה לא נעים במיוחד.
|
הם ישבו יחד, הוא לצידה, היא לצידו מחייכים אחד לשני את
החיוכים הדבילים האלו יודעים שזו פעם אחרונה שלהם יחד...
|
הם הגיעו למצב שבו נושא השיחה המרכזי היה מוות, היא סיפרה שפעם
כשהיא הייתה בלונדון היא ראתה שוטרים שמוציאים גופה של בחורה
עירומה מפח האשפה והוא סיפר שהוא היה בפיגוע בנתניה וראה חלקי
גופות מפוזרות לכל עבר ואז לקראת סוף הערב הוא שאל אותה: "חתכת
פעם גופה?"
|
מכירים את אלה, או את אלו, או אותם, או אות ?
הם בעצם אנחנו...
|
היד שלו לא הייתה במקום , וגם הלשון שלו , שתיהן ברחו ושיחו
איתו מחבואים , הרגליים שלו היו באמצע משחק תופסת אז הוא לא
יכול היה לחפש את לשונו ואת ידו הימנית , בנתיים ידו השמאלית
התחילה להתקלף ...
|
כן אני ילדה תמימה , אני יודעת , ילדה אופטימית שחושבת שהיא
יכולה לשנות את העולם ולגרום לכל האנשים להתנהד כמו בני אדם.
|
שוב, החלטתי ששום דבר לא יעצור אותי בדרכי להדליק את הכאמל
ליייט שלי, שכל ככך מתה לקבל מציצה. חיפשתי בחדר של אחותי
שמעשנת "בסתר" (טוב שלא כל בית יודע). בכל מקרה, היא כנראה
מעשנת ממש טוב בסתר כי לא מצאתי מצת.
|
הוא קם בבוקר עם חיוך , הוא שוב חלם עליה .
היא קמה בבוקר עם בחילה עצומה, היא שוב חלמה עליו ....
|
אתם מכירים את זה שכשאתם במיטה, עייפים פחד עומדים להרדם אבל
עדיין לא ואתם חושבים על כל מיני דברים שרצים במהירות במח
ופתאום מגיעה המחשבה הזאת של מוות
|
הייתי מביאה לך זר ורדים
היית רואה רק את הקוצים
ועדיין - אהבתי
|
בסופו של היום אתה רק גדלת ביום נוסף
זו התכלית של אדם ממוצע
אתה תעבוד ואתה תשקיע
ולמרות שתכחיש הרי זאת עובדה
|
כמו שחתול פוחד מהמפגש עם הכלב
כך פחדתי מהמפגש איתך
כמו שהחתול בסופו של דבר מביס את הכלב
כך בסופו של דבר הבסתי אותך
|
לפעמים צריך לחתוך בצל -
כי יש דמעות שמסתתרות מאחורי העיניים,
כי המקור שלהן לא ברור אבל מכאיב כל כך
כי יש ימים ורודים שמכוסים בענן שחור,
|
מבט מעורפל חודר לעמקי נשמתי
רוצה לצרוח בכל כוחי
|
ואם גם זה לא יקרה ,
מה שבכלל לא נראה לי הגיוני,
נזדקן נתקמט ונעזר בשכנה
כדי ללכת להשתין.
|
הולכת עקב אחר אגודל,
מפחדת - רק לא ליפול מטה...
|
השקט צונח בין צמרות העצים
כל מה שאני שומעת זאת צעקה לוחשת
צרחה של אדם שהלך לאיבוד
אדם שמחפש את עצמו...
ומצא.
|
הצבע הירוק שולט בסיוט
כשאני חושבת עליו בא לי למות
הוא צועד בטורים ושלשות
הוא מלא בקצינות ורס"פיות
|
קשה, כואב ובוכים אבל אך ורק באהבה
|
ולחשוב אולי שוב אתם נפגשים בסתר - או לא בסתר...
ושלא תבין לא נכון - אין לי ספק שלא קורה שום דבר מעבר.
אז מה אתה רוצה שעכשיו אעשה?
שאתכופף, שאפול, שהגיע לקצה?
|
מחבקת אותו מנסה להרגיש ,
אומרים שהלב הוא שריר גמיש .
|
אין לי את זה!
עכשיו ישבתי בערך חצי שעה וניסיתי לכתוב משהו שאני אתגאה בו
ומה גיליתי?
אין לי את זה, אני לא מהאנשים שהכשיון זורם להם מהידיים, לא
עומר קינמון ולא נדב גרינברג.
|
האמא שלי שפתאום כל כך אכפת לה עולה למעלה בריצה והדבר הראשון
שהיא עושה זה לצעוק "זוזי מהשטיח את מלכלכת אותו בדם " ממש
חמודה האמא שלי מתה עליה...
|
עברו שבועיים - היום ואני עדיין לא מעכלת.
עדיין משחזרת את הלילה הנורא בחיי.
הגעת אלי הביתה, איך שמחתי לראות אותך אתה פשוט לא מבין
|
למה לאנשים לבכות?
מה גורם להם לרצות לשפוך מים מעיניים?
|
אבל עצוב לי, לא יודעת למה, תמיד עצוב לי. גם ברגעים שבהם אתה
אמור להיות הכי שמח בעולם, אז אני שמחה בחוץ וגם חצי בפנים,
אבל החצי השני עצוב. לא אני לא בדכאון, אין מה לדאוג (אם בכלל
יש מישהו שדואג).
|
אני יושבת לי בחדר שומעת מוסיקה... המערכת בפול ווליום והדבר
היחידי שאני התרכזתי בו זה הקווים הקופצניים האלה פעם למטה
נמוכים כל כך שכמעט לא רואים אותם ופעם למעלה מתפרצים גועשים
כאילו הם יפרקו עוד רגע את המערכת הם מזכירים לי את עצמי...
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
שיט. שוב
התבלבלתי בין
וקסין אנטיביוטי
עם הורמוני
עמילאז חלבוני
לבין קלגרון.
הפארמיציסט,
הבריז קצת
משיעורים
בביוכימיה
בטכניון. |
|
