|
ונזכרתי בפניו, ונזכרתי בקולו, ונזכרתי בו. ואהבתי אותו עדיין.
ואוהב אותו תמיד. ובבוקר קמתי, ממשיכה בחיי.
|
"אמא, מי זה בתמונה?'' אורי שאל. מורגלת, עניתי מיד. ''זה
יובלי.''
עצרתי את נשימתי בעוד הקטן מושיט אצבעו אל התמונה באיטיות.
כמעט נגע בזכוכית ואז משך את האצבע.
חיכיתי להמשך, מכירה בעל פה את הרוטינה.
"אבל אמא, מי זה יובלי?''
|
אחזתי בה חזק, שואף את ריח השיער שלה לתוכי, מתרפק על היותה
כאן. עמדנו מחובקים קרוב, מתמכרים למגע שפעם לא יכולנו בלעדיו.
|
ונושאת עיניי אל האופק הרחוק
ומשתוקקת להיות חופשיה כמו הרוח
ומשוועת למה שאיני יכולה לזהות
ורוצה רק לשאת את עצמי
ולברוח
אל תוך לבבך
|
ילד עם עיניים שחורות
וחלון כהה לנשמה
ילד עם פני מלאך
שחי בתוך דממה
|
ילדה אבודה
על פניה דמעות יבשות
תועה בדרך שוב ושוב
בחיפוש אחר מה שלא היה לה מעולם
|
שפתיך לוחשות באוזניי מילים רכות
אני נמסה, נעטפת בתוכך וברכיי פקות
|
ניצוץ דולק במעמקי השחור
תמיד יחיד,
תמיד יתום,
תמיד דועך
|
רגע לפני שאני מתעוררת
גופי עדיין נאחז בשרידי החלום
ממאן להיפרד, מפחד לעזוב
|
אישי נכנס לחדר בעודי מניקה את בננו התינוק, מביט בו באהבה
ומלטף את לחיי. מיטיב עניבתו, שואל אותי במבטו איך נראה ונושק
על לחיי בצאתו לעבודה. אני עוצמת את עיניי בחיוך מאולץ, משלחת
אותו לדרכו שמח וקל רגליים.
|
אבל עוד לפני, כשאנו מתקרבים זה לזה, ונעצרים במרחק אפסי זה
מזה, נשימתו על שפתיי ונשימתי על שפתיו, מגע פיו על פי מעביר
בי חשמל בכל גופי ואני משתוקקת לכרוך זרועותיי סביב צווארו,
|
|
|
מילותיי
הראשונות היו:
"אבא, יש לי
בדיחה, תגיד אם
כבר שמעת"
חרגול |
|
