|
עדי,נולדה בשנת 1986 בעיר תל אביב.
אורות הבמה והזרקורים תמיד קסמו לה.
בנתיים כותבת שירים בתקווה
שמישהו ישיר אותם בשבילה.
או שילחין והיא תוכל לשיר אותם בעצמה.
הבכי שלה כיסה לי את כל אזור הכתף בחולצת הטריקו שהיא קנתה לי.
"אל תדאגי קרן את תעברי את זה, אנחנו נעבור את זה", אחרי המשפט
הזה הבכי שלה גבר וגבר
|
טום הוא אחד מהילדים האלה שיש להם איזה חבר או שניים בבית הספר
ואיתם הוא מסתובב כל הזמן, לא מוכר כל כך וגם אל מאלה שצועקים
לקראתו "לוזר".
|
פוסעת לי ברחובות עיר הולדתי, תל אביב, משפילה מבט לכיוון
המדרכה המרוצפת בלבנים אפורות ומטונפות, כל חריץ במדרכה מקבל
תשומת לב מיוחדת מעיניי, אני יודעת שזו הפעם האחרונה שאני אלך
למקום הזה, התחושה הזו בבטן שיודעים שעומדים להיפרד ממני,
שיודעים שהייתה התרחקות
|
מסתבר ששכחתי לסגור את החלונות בחדר השינה, ומוזר- האור לא
העיר אותי מוקדם כמו בכל פעם. התעוררתי בצהריים, יצאתי מהחדר
לכיוון החדר אורחים, ואז זו הייתה הפעם הראשונה, הפעם הראשונה
שראיתי אותו, הצל הזה, הצל של אורן! הוא היה בחריץ בין דלת
הכניסה. רציתי להבהיל
|
עמוס חזר כל יום לבד מבית הספר, הוא כבר בכיתה ד' אך מגן חובה
הוא זוכר את עצמו ילד מפתח. כשהיה מגיע הביתה לא היתה לו ארוחה
חמה על השולחן ולא היה מי שיברך אותו לשלום וישאל איך היה בבית
הספר ואם הוא הכין שיעורי בית. הבית היה ריק.
|
יושבת בג'ינס קרוע טי שירט וסניקרס על צוק אי שם בשום
מקום,בצפון, כל המחשבות על חיי בתל אביב פגות להם מול היופי
העצום של הטבע, ההרים שותקים להם במעין שקט מופתי,הרוח מנגנת
לי מוזיקה זרה אך כה חיננית,השמש מלטפת את גופי בחמימות רכה
ומרנינה
|
אם אתה החושך,
אני רוצה להתלטף בצלליך
|
טיפה של דם, צונחת מיללתי.
שתי נשיקות עוטפות את גבעותיי הזקורות.
|
יושבת בין הזרעים השבורים
צחוק ילדה מתגלגל בד בבד
הרוח הקלילה.
|
שב איתי, עם כוס של טל ביד,
פלרטט איתי, כשהסוחר שר ברקע.
|
מטיילת,
בין גזעים כתומים,
שוקעת בכתמים חומים
|
קימוריה נגלים לעינייך,
כמפוסלים בשלוותך, תאוותך.
|
אתה רואה אותי,
כל יום מציץ מבעד לחלון.
|
והוא הולך לקראתה כמו,
ילד הרץ לאימו אחרי שהניצים
קרעו אותם זה מזה למשך שנים.
|
הלך,
לקח איתו הכל, את
קצב דהירת חיות הבר
נשימת העצים הסבוכים ביער
|
אני עף למעלה
אל מעבר להרים הקרירים
איפה שהשמיים כבר לא כחולים
היכן שהאדון יושב
ופותר תשבצים
שהם בצעם בעיות החיים
|
שקט פנימי צץ בתוכי,
כמעיין רגוע המוקף ירוק.
מתמזגת עם השמיים,
או שמא אלה הם המים
|
נפשי הפצועה שרויה,
בים של דמעות,שלא תרדנה
|
יושבת בטרקלין מעכירה את נשמתי,
מפריחה בועות סבון,
ניסיון לנקות אווירתי.
|
פרוש כנפייך אל מעבר לשמיים
דאה באצילות מעל מימי האוקיינוס
בלע את עולמך בעיני התכלת
|
עוקב הוא אחר החמה,
לא הספיק לראותה,
|
מגיעה לקצה הצוק,
פורשת כנפיים,
רוצה לעוף.
|
אל נא תאמר דבר
כי השכלתי להבין את תווי פנייך
|
הבט לי בעיניים
הירוק אינו רענן כל כך
העשן מתופף בקצב דפיקות ליבי.
|
אנשים מבינים
או לפחות מנסים
להראות מנוסים
|
המראנו יחד, דממה של שלווה
הכל מושלם, כך חשבתי, כל כך תמימה.
|
סביבה חום תחת תכלת השמיים,
נקודות לבנות, שטות להן
מלטפות כנוצה את האם המודאגת.
|
פורט על רגשותיי באצבעותיו הארוכות,
הצלילים רכים, מלטפים את פניי כנוצה צחורה.
|
מתקדמת, ללא רובה ביד
ידיים חיוורות תלויות מכתפיי, שמוטות
ממשיכה במסעי הלאה,
כדור אדום נע לעברי
|
כמטה קסם, חיוך פשט על שפתיי.
מטיילת בעולם צח וטהור שהשמש מטיילת על כתפיי
|
רוח קרירה פורטת על הבמבוק הזקן,
מסמלת את רדת החשכה.
|
אתה פורט על כאבי
קורע את שאריות תקוותי,
ואני המיתר הקרוע
|
אומר לי: "זה יגיע את תראי! את תמצאי את אשר חפץ ליבך"
אך אתה לא מבין
אני את חפצי מצאתי
אליך הוא מיועד ואל תאמר "לא ידעתי"!
|
טל צובע בירוק את ענני התקווה.
אולי, כמשל על שפתיי
|
אדמה רועדת
סופה קרבה.
אתה מרגיש זאת, לא אומר דבר.
עטוף אותי! הגן ושמור!
אל תתן שאפול!
|
אור השמש מבקר בחדרו
נכנס כגנב, בעד החלון
מפריע את תנומת החושך
מפיח חיים ביומו הגוסס
|
סתם מנסה להזכר,
שיעמום הפך למחשבה של ממש.
די! זיכרון חלוד
עמום.
|
בפעם אחת
גרמת לי לחשוב עלייך, יותר מפעם אחת...
|
מי אמר שהשירים נכתבים כשעצובים?
ומי אמר ששוכחים דווקא את הדברים הטובים?
|
הינך ציפור קטנה
שמיי התכלת מעלייך מגינים
|
יודעת כי כעת מתחילה הסופה
אין בכוונת רגלי לנוע ממקומה
גופי מושרש לאדמה
|
אני לא יודעת איך ומה,
לא מנסה להבין, את משמעות המשפט
|
יום אחד כמו הקרח,
למחרת מגיש זר פרחים אביבי
|
מתי ואפסיק לחלום? האם יתמלא השחור?
|
כל לילה, הכיסופים אינם יודעים מרגוע,
עלים אפורים מכסים ספסל רחוב.
מביטה מבעד חלוני,
חולמת.
|
תשוקה חסרת מעצורים
צימאון לחום גופך ממלא אותי כל פעם מחדש
|
העשן מחליש את הברק
יללה - כולם נעמדים
|
מתבוננת במראה השבורה,
פאזל קטוע מפאת אותה חתיכה חסרה.
|
הבט שם למעלה מסתתר ענן,
השמש מלהקת את ניחוחות הסתיו.
|
מחכה לחושך, שיכסה את פני
שיסתיר אותי מצלקותי המכוערות,
העוני והמחסור באהבה
יונקים ממני חום ותקווה
לבאות
|
אתה יכול לפעמים להביט בי, במבט חודר כזה ואני אנסה להחזיר
מבט, כאילו אני שלך, העיניים שלך לא מסגירות דבר, הן תקועות
איפה שהוא בתוך הירוק שבעיניים שלי תקועות, באיזו נקודה שאני
עצמי לא יודעת איפה היא
|
זה מכתב אחד מיני רבים שאני שולח לך, קובר הכל מתחת לעץ ששתלנו
יחד אז בכיתה ג', זוכר אותו? העץ שלנו גדל מעט, הענפים שלו
התחזקו וכבר הוציאו לו את המוטות האלה שמחזיקים אותו, רק חבל
שלא יכולת לגדול כמוהו, כי את הקבר שלך נצטרך לחזק ולשמר לעד.
|
"יש כל כך הרבה דגים בים"
ואני אהבתי דג זהב אחד
אהבתי רבות את אותו דגיג מוזהב
אך אותי לא רצה, ועזב.
|
בשכונה הכל כך מוכרת משוטט,
מחפש פנים מוכרות,חבר.
מביט, בוחן, לא מבין - תוהה,
היכן הקולות? הריחות?
|
|
|
אוהבים אותי כאן
בבמה... אחרת
תסבירו לי למה
כל הזמן מבקשים
ממני להביא להם
עוד סלוגנים? |
|
