|
רוצה, אבל פוחדת.
חבלי לידה קשים יש לו, לגשם, השנה. כאילו העננים מנסים להורידו
ולא מצליחים במאבקם עם השמש הקיצית. רות פעם אמרה שגשמי ברכה
הם דמעות השמחה של אלוהים. ובאמת, ביום שבו מתה השמים היו
בהירים-בהירים, רק לאותו היום.
|
לא, אני לא אדחוף את הראש לתוך תנור. אני גם לא אקפוץ מול רכבת
נוסעת ואתן לה לדרוס אותי. או אתלה את עצמי על העץ שבחצר עם
הרצועה של הכלבה. באמת שלא.
|
ויום אחד, אחרי שכבר סימנתי וי על המחווה הסתמית היומית שלי
כלפיו, עמית הפתיע אותי. במילים. "יש לך חמש דקות?" שאל.
"כן, אפילו שש אם אני אוהב את מה שיש לך להגיד".
|
כשדדי מת, הייתי יושבת ליד הקבר שלו ובוכה. דדי מת באוקטובר,
ביום חמישי אביבי להפליא. מאז הכל עצר, ולא אכפת לי יותר מהרבה
דברים.
רק רציתי לבקש ממך סליחה.
|
בואי
ואכאיב לך קצת,
עת נרקוד לאט
על שדות של חול.
|
תני לי פעם אחת
להבין את השכול
של מישהי כמוך.
|
לערן יש כמה דברים
שהיו חסרים
שיכול הוא לתת
בחינם.
|
עין כחולה ועין ירוקה
יד מקרבת ויד מרחיקה
מביתי לביתו, מביתו לביתו של אחר.
|
אולי,
אם אנסה להיות אחרת,
לא פעם את אומרת.
|
תבוא אליי הבייתה, נעשה אהבה
אתה תהיה הפשרה שלי ואני אהיה הפשרה שלך.
|
מסתנוורת
נוסקת מעלה, שוקעת וקמה
די יודעת למה אני לא יודעת למה
|
בטח בשרה השאיר בך את חותמו,
אולי כי רצית, אולי בטעות.
היא עוד מטיילת שם, אני יודעת,
באיזור הדמדומים שבין השקט לייאוש.
|
ובשמך אקרא לו,
כדי שיהיה בדוק כמוך.
יחקור את העולם
בעיניים רעבות.
|
ריחות חושיי מבלבלים
מראות אופוריים על צללים
שלא הייתי נותנת בהם מחשבתי
|
הרבה יותר קל לברוח, לשכב מסטול באיזה חוף, הרבה יותר נורמלי
לתת לכימיקלים לאכול אותך חי, מלהיכנע לכאב.
|
צללת פעם עמוק עמוק בים, וחשבת פעמיים אם לעלות? ולפני זה,
חשבת פעמיים אם להיכנס? אם יצר ההישרדות שלך חזק יותר מהרצון
העז שלך להרוג את עצמך, ואם זה משנה בכלל מי חזק יותר?
|
בסופו של יום מה שמשאיר אותי כאן הוא לא יותר מהרגל. אפילו לא
הייתי קוראת לזה פחד, או אהבה. את האמת שלי לא מצאתי עדיין,
לעתים אני לא מתיימרת למצוא. רק לפעמים, כשאני יושבת לבד בחדר
גדול וריק, אני מרשה לעצמי להיסחף לעולמות רחוקים.
|
"לגיטימי לטעות המון," הוא אומר לך, "רק אל תעשי את אותה הטעות
פעמיים".
|
אנה הסתכלה על החלון, תמי בהתה ברצפה, שיר נקשה באצבעה על
משענת המושב. ואני הבטתי בהן. מנסה להוציא את עצמי לרגע
מהתמונה הזאת ולראות אותנו מלמעלה. מנסה לא להיות. כמוה.
|
עוד מגיל פעוט השתעשעתי במחשבה שאנחנו בובות בבית ברביות עצום
של אלוהים, שמשחק בנו, יצורים קטנים ואפסיים שכמותנו. מאז כבר
גדלתי, והייתי מעדיפה לחשוב שאלוהים לא קיים, בגלל כמה עניינים
לא פתורים שיש ביננו.
|
חשבתי שזה לא יקרה אף פעם.
שבכל פעם שאזכר בו, גם כשאהיה זקנה ומקומטת, אדמיין את פניו,
תו-תו, ולא אשכח כלום.
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
אם אין אני לי:
מילקי!
(רעבה במסכה) |
|
