|
1987
חחח... גיחכתי בציניות, עמדתי שם. פשוט עמדתי. לא בעמידה
הרגילה שלי, בעמידה אחרת.
כוסעמקקק... למה לי זה קורה תמיד?!
מה אני עשיתי רע שהם לא עשו? מה?
|
חיה שוב את אותה דקה
מעבירה את השיר להתחלה
מקשיבה לו בשקט, מקשיבה מבפנים
הפעם אני שומעת גם את המילים
|
אלוהים שונא אותי קצת!
אלוהים אמנם שונא אותי, אבל רק קצת!
קצת! לא הרבה...
|
לפעמים זה בסדר, לפעמים יש להן מצב רוח טוב, אז הן לא באות..
ואז אפשר להרדם בבטחה. אבל הפעמים הללו מעטות..מעטות מדי
לדעתי.
כי בדרך כלל... הן יבואו, הדמויות באפלה. ואף פעם לא לבד,
לצערי.
|
והדמעות זולגות, והראש כואב, והמחשבות מתרוצצות.
והמהירות עולה. והמהירות עולה..
והדמעות זולגות, ואני שרה חזק, כמו ששרים את ההמנון בפולין
|
אני כותבת כי הלב שלי בוכה עכשיו ואף אחד לא יודע.
אין לי זמן לחשוב ואין לי זמן להפרד כמו שצריך.. אני כותבת, לא
יודעת למי בכלל... למישהו שיקשיב לי - לחבר, לאלוהים, אולי לך
סבתא.
|
שום דבר שבעבר היה משמח אותי כבר לא מזיז כלום בראש הזה, בלב
הזה, בגוף הריקני הזה. אני גופה, גופה מהלכת. אני ממש גוויה
שקמה לתחייה לפני 20 שנה ולא מוצאת את הקבר שלה כדי לחזור אליו
|
אם לא אגיד לו, הוא לא ידע שגם אני אוהבת לסיים את היום שלי עם
פרק של סאות׳פארק לפני השינה. שגם אני קצת שוביניסטית כמו
שהוא.
|
|
|
בוקר טוב רחל,
הגיעו התוצאות
של הבדיקות שלך.
תשמעי, לכל אחד
יש את הצרות
הקטנות שלו.
אני, למשל, סובל
מציפורן
חודרנית. ידידי
אמנון נשוי
לאישה קשה
מנשוא, אחותי
בלונדינית
טבעית,
אבא'שלי ערומקו,
ולך יש סרטן.
ביג דיל.
שלא תקחי לי את
זה קשה עכשיו.
מתוך ספרו של
ד"ר אפרוח
ורוד,
"כיצד לבשר
לפציינטים
בעדינות רבה ככל
האפשר שיש להם
סרטן" |
|
