|
עדי גל נוסדה בשנת 1987, בעיר מפוחמת ורועשת הקרויה
רמת גן. כיום, עדי מתגוררת במושבה קטנה ותמימה
לכאורה, ושמה ראש-פינה.
לעדי יש חית-מחמד אחת, אותה היא אוהבת יותר מכל דבר
אחר בעולם, ושמה איזבלה.
לעדי היתה גם חתולה קטנה, אשר נפטרה בשנת 2003.
אך היא החליטה כי איזבלה עדיפה מאותה חתלתולה,
מכיוון שהחתולה לא ידעה לצלם ב-16 מצבים שונים וסוגי
תאורה שונים, כפי שאיזבלה יכולה.
כמובן, שעדי גוררת אחריה את איזבלה לכל מקום אליו
היא הולכת משנת 2004 ועד היום.
לעדי יש שני אחים, אחד היא שונאת ואת השניה מעריצה.
מאז שגילתה לראשונה שיש דבר כזה קפה בטעם שוקולד,
התמכרה לקפה.
...ונפטרה יום אחרי.
היא ראתה שלושה אבירים הבאים לקראתה - אחד שהלך כנראה לאיבוד
בדרך, כי פנה בשביל הלא נכון, בשביל שבכלל לא מוביל אליה, ואף
התחיל ללכת בכלל לכיוון ההפוך.
|
היא ישבה בתוך בור עמוק ורחב, ידיה חובקות את ברכיה אשר
מכופפות לפניה.
כמתוך חלום היא ניסתה לשאוב את עצמה חזרה למציאות.
היא לא רצתה לחזור לשם, למקום ההוא.
היא רוצה להשאר כאן, איפה שבטוח.
|
ישנו מגדל גבוה ביותר, באיזושהי ארץ מסתורית ולא מוכרת, ארץ
יפה וקסומה שבה לא קיים שום הגיון. המגדל אפל מעט, כיאה
למגדלים בסיפורי אגדות, עם חלון יחיד בקצהו.
מאותו חלון משקיף חדר עגול אחד ויחיד, אליו מוביל גרם מדרגות
ארוך ומפותל עד למרגלות המגדל.
|
הם ישבו זה לצד זו, על ספסל אבן קר ומוצל בבית הספר.
מובכים קלות, הביטו מטה והשתדלו שלא להיתקל זה בעיני זו. כעבור
5 דקות של שקט שרק נהיה יותר ויותר מתוח, ים פתחה את פיה.
"למה אתה לא אומר כלום?" שאלה.
|
"לא אני... לא אני לא!!! בקשה תסבירי לי, אולי חלה פה איזו אי
הבנה..."
"אני לא מאמינה! מה אתה חושב אותי לאיזו תמימה? מה אתה חושב
שלי אין רגשות?"
"מה... אבל אני אפילו לא יודע על מה את מדברת!!! נו, הדס! דברי
איתי, בבקשה..."
|
היא החזיקה בו ביד אחת, משחקת באוזניו הארוכות בידה השניה.
"אתה יודע," היא אמרה, "הוא לא אשם." בובת הארנב הביטה בה במבט
חלול. "הוא באמת לא אשם. מה לעשות שהוא יצור מתוסבך. זאת באמת
לא אשמתו."
|
אוף! כבר 12 בצהריים. למה הוא לא מתקשר?
לילי התיישבה על מיטתה, השעינה את גבה כנגד הקיר, ושילבה את
רגליה לתנוחת גורו.
וחיכתה.
|
לבסוף היא הניחה את שפופרת הטלפון בעדינות, אחרי שסיימה איתו
את השיחה כמו שהם מסיימים אותה בדרך כלל. הוא צריך ללכת, היא
עושה 'אוף', והם סוגרים עוד שיחה.
|
בדרכה חזרה הביתה, דמעות זרמו בשטף מעינייה. היא לא יכלה לשלוט
בזה. היא באמת ובתמים חשבה שאכפת לו ממנה. היא לא רצתה לראותו
עוד לעולם.
לעולם.
|
"מה... מה אתה עושה כאן?"
היא חייכה.
"הייתי חייב לדבר איתך."
היא הורידה את התיק שלה מהמושב שלידה.
"בוא, שב,"
הוא התיישב.
"עינב, אני... אני אוהב אותך כל כך... אני לא מבין איך יכולתי
להתייחס אלייך ככה... אני... אני כל כך מצטער..."
|
שלג.
זה מה שהיה לי בראש.
שלג לבן, רעש של שלג לבן כמו ששומעים בטלוויזיה כשהיא לא
מכוונת כראוי.
שלג לבן.
|
נורא בא לי לכתוב שיר, או סיפור.
אפילו סתם חמשיר קטן.
משהו חמוד, שיסלק כל דבר ארור,
שילווה אותי הרבה זמן.
|
ושוב המחשבות מציפות את ראשי.
מנסה לברוח מזה ללא הצלחה,
זה נתקע בגרון וחונק אותי
ושוב אותה תמונה עולה.
|
גשם יורד, והילדה עודנה יושבת,
לא זזה ממקומה, רק חושבת וחושבת,
על מעשים שעשתה והתחרטה,
על דברים שאמרה אך לא התכוונה.
|
מעולם לא אמרת לי שיש פרחים, עצים ואבנים
מעולם לא אמרת לי שדברים אלו קיימים.
|
אני פה,
כמו תמיד,
מחכה שיבוא,
שישאר להעיד.
|
אני מרגישה שהשמש מחממת אותי
ושכל הפרחים נובלים מסביבי
ולי בא לצעוק, די!
הדרך לעשות ולתקן ארוכה מדי.
|
שוכבת על הגב
מביטה לתקרה
כל המחשבות הלא נכונות
שוב צצות ללא אזהרה
|
הוא יכול להחזיק מעמד בגשם חזק,
ועם זאת להשבר,
הוא יכול לצמוח לגובה
ועם זאת הוא יכול לנבול.
|
מצלמה דיגטלית... דצמבר, 2004.
|
צולם במצלמה דיגיטלית, בצפון הארץ.
|
|
|
יורם ארבל הוא
מחבל
אפרוח ורוד,
הללויה. |
|
