|
Adidi&thecats
 
ינואר 1982. אז ישו חגג יום הולדת. היא נולדה עם
עיניים כחולות שאיזו אחות אמרה ש"תוך חודשיים הן
יהפכו לחומות". היא הפכה לכותבת כואבת, כותבת בלוג,
כותבת אורבנית ועם מחסום כתיבה רציני.
מזמן לא כתבה כאן. מתגעגעת ליוצרים שהכירה כאן.
מתגעגעת לשירים נוגים של שלמה ארצי שנשמעו תוך שאיפת
עוד עשן לריאות.
היום לא כואבת. יציבה משהו.
ניקול כבר לא רואה בעיניים. היא אף פעם לא ראתה. מרוב שהיא
ככה, היא לא רואה כלום. לא מבינה מה קורה מסביבה. משתינה
בעמידה על העולם וזה לא קל. הכדורים שלה לא עוזרים. הפסיכיאטר
ממליץ על פרוזק, אבל היא מסרבת. מה עוד כדור יכול לעשות?
|
היא חלמה להיות עיתונאית מאז גיל שתיים-עשרה. אז היא עברה
לתל-אביב. התחילה ללמוד תואר שני בתקשורת, ותעודת עיתונאי
המשולבת בתוכו, ואז מצאה את עצמה במשרה בכירה. בכירה, אבל
משעממת. לשבת ולחפש סיפורים טובים, להשתתף בתכניות חברתיות
ולהתעסק כל הזמן בעוולות העולם,
|
נכנסתי לתוך מנהרה לבנה, עם להבה קטנה בקצה, עם בהירות ועם
אוםםם שאני משננת לעצמי. ראיתי את עצמי עומדת מולי עם גלימה
לבנה, רכה, ומתחתיה אני עירומה כביום היוולדי.
|
חיפשתי את עצמי בשמיים. הסתכלתי למעלה, גבוה גבוה, ולא ראיתי
את עצמי. הבאתי טלסקופ. היה זה לילה. מישהו, פעם, מזמן מזמן,
סיפר לי שאני כוכב, אז בדקתי את כל הכוכבים, אך עדיין לא מצאתי
את עצמי.
|
כשאנה ירתה בג'ו היא הרגישה טוב. נמאס היה לה מזה שהוא מכה
אותה. בכלל, מי הוא חושב שהוא. רק בגלל השוביניזם שלו ובגלל
גסות הרוח שלו, מותר לו לעשות הכל?
|
את יודעת שחייך אינם
קלים,
ובכלל, האם יש לך
חיים?
|
אם עדיין תהיה בניו-יורק,
בעוד חודש, שנה, שנתיים, יומיים,
אקפוץ לבקר,
ואביא לך פרחים,
ושוקולד,
כדי שתיזכר.
|
בריחה מעצמך
לעצמך
אל עצמך
ולא לאחרים
|
יש לך שם, של איזה מישהו ישן.
|
התגברתי,
כבר עברתי עליך מזמן.
שמתי פס שחור,
מטוש ישן.
|
ויושבת וכותבת משפטים תלושים אלה.
ואתה יום לפני הנסיעה.
מחבקת את הכרית.
יודעת,
שלעולם לא תדע.
|
אמרת שהרגישות שלי מפחידה אותך,
פוגעת במיתרים רכים,
גורמת לך להפסיק להיות גבר,
גורמת לך לייסורים.
|
לבד.
עם ריקנות ששלטת.
קשה לי.
לצמוח מעצמי.
לאהוב את עצמי
|
האם בגלל שלא הייתי נחמדה?
האם בגלל שהייתי קשה?
האם בגלל שלחצתי,
בגלל האהבה?
|
ואמרת שאתה נעלם לשבועיים,
אז אמרתי, "נו טוב",
חיכיתי לאיזו שקיעה,
ושקעתי בדממה.
כשהגעת הביתה
|
כשאראה אותך,
מבטיחה שלא אבכה.
מבטיחה שאעמוד בגאווה,
עם חיוך גדול.
|
לאן אני אלך מכאן.
לאן.
לדרך חדשה.
שאני לא,
מוצאת כאן.
|
את שם לבד, אינך נראית.
ואם נראית,
כנראית, אם בכלל.
|
לשמוע לרחש לבך,
לנגב את דמעותיך הכואבות,
להשמיע לך את השיר שכתבתי.
לקוות
|
את לא יודעת,
ולעולם לא תדעי,
כמה הרסת,
אז,
כשחשבתי עלייך.
|
מה יפה את.
מה יפות עינייך הכחולות.
ושדייך.
מה צחות.
|
כותבת עליך מונולוג בחשכה,
מונולוג כואב,
עם עיניים עצומות.
|
כשישבתי בודדת,
בעננים מתבוננת,
וחורזת לעצמי חרוזים.
נשענת עליי,
נשמת אותי.
|
בוב דילן מתנגן ברקע.
שוב דופק על דלתות גן העדן.
ואין כניסה.
ואני,
יושבת לבד.
ושוב, כמו תמיד,
בוכה.
|
כשיצאתי מעצמי.
מעצם נשמתי,
השתחררתי.
|
וזה כואב, לעזאזל. הנני רואה את עצמי כקורבן תלוי על גרדומו של
אלוהים. רק שם, בין כל המלאכים שלו ונהרות הצדק והשכינה, אמצא
את עצמי.
|
נעמדתי מול עצמי, עיצבתי את עצמי, גם עיצבנתי את עצמי באלף
תובנות. ושאלתי את עצמי את המיליון שאלות שאני שואלת כל הזמן.
למה לא כתבתי? אמרתי לעצמי.
|
אני רואה כוכבים. ושורות של אנשים. שמחזיקים ידיים. מתחבקים,
מתנשקים, מזדיינים.
|
נכון. אני ילדותית. אפילו מעצבנת. אך שנינו עסוקים בלעלות אחד
לשני על העצבים ובהדלקות של סיגריות. כי זה משחרר אותנו. אתה
משחרר אותי. ואני צריכה לשחרר את עצמי ממך.
|
ישבתי לבד מול המחשב. ניסיתי להקליד עוד משהו בעל משמעות. היה
לי קשה. הרמתי עוד סיגריה. חמישית בחצי שעה. אני אוהבת נובלס.
הן מרגיעות אותי בשעות שאני מרגישה בודדה. נועם הבטיח לי גראס
מחר. גם לבריחה הזו אני מחכה. קצת לעוף. זה משהו שאף פעם לא
הזיק. לאף אחד. בט
|
בילינו ושאפנו. לא התעסקנו במה בכך. רק רצינו להתחתן ולהקים
משפחה. כמו שני אנשים טובים השואפים לנורמליות של תחילת החיים.
לא התגעגענו לכלום.
|
אם אני אצא מלית' אני אהיה סופרת, ומשוררת, ומזכירה, ואלמד
באוניברסיטה, ואשתלם באיזה סמינר, ואני אדאג להראות לכל מי שלא
משתין לעברי שגם אני לא בדיוק משתינה לעברו. אתה יודע מה...
שאני לא משתינה בכלל!
|
|
|
