[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 Adidi&thecats

אל היוצרים המוערכים על ידי עדי דקלאל היוצרים המעריכים את עדי דקל
ינואר 1982. אז ישו חגג יום הולדת. היא נולדה עם
עיניים כחולות שאיזו אחות אמרה ש"תוך חודשיים הן
יהפכו לחומות". היא הפכה לכותבת כואבת, כותבת בלוג,
כותבת אורבנית ועם מחסום כתיבה רציני.
מזמן לא כתבה כאן. מתגעגעת ליוצרים שהכירה כאן.
מתגעגעת לשירים נוגים של שלמה ארצי שנשמעו תוך שאיפת
עוד עשן לריאות.
היום לא כואבת. יציבה משהו.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אורבן לג'נד
ניקול כבר לא רואה בעיניים. היא אף פעם לא ראתה. מרוב שהיא
ככה, היא לא רואה כלום. לא מבינה מה קורה מסביבה. משתינה
בעמידה על העולם וזה לא קל. הכדורים שלה לא עוזרים. הפסיכיאטר
ממליץ על פרוזק, אבל היא מסרבת. מה עוד כדור יכול לעשות?

אורבני
היא חלמה להיות עיתונאית מאז גיל שתיים-עשרה. אז היא עברה
לתל-אביב. התחילה ללמוד תואר שני בתקשורת, ותעודת עיתונאי
המשולבת בתוכו, ואז מצאה את עצמה במשרה בכירה. בכירה, אבל
משעממת. לשבת ולחפש סיפורים טובים, להשתתף בתכניות חברתיות
ולהתעסק כל הזמן בעוולות העולם,

היפרדות
נכנסתי לתוך מנהרה לבנה, עם להבה קטנה בקצה, עם בהירות ועם
אוםםם שאני משננת לעצמי. ראיתי את עצמי עומדת מולי עם גלימה
לבנה, רכה, ומתחתיה אני עירומה כביום היוולדי.

חיפשתי את עצמי בשמיים. הסתכלתי למעלה, גבוה גבוה, ולא ראיתי
את עצמי. הבאתי טלסקופ. היה זה לילה. מישהו, פעם, מזמן מזמן,
סיפר לי שאני כוכב, אז בדקתי את כל הכוכבים, אך עדיין לא מצאתי
את עצמי.

כשאנה ירתה בג'ו היא הרגישה טוב. נמאס היה לה מזה שהוא מכה
אותה. בכלל, מי הוא חושב שהוא. רק בגלל השוביניזם שלו ובגלל
גסות הרוח שלו, מותר לו לעשות הכל?


לרשימת יצירות השירה החדשות
את יודעת שחייך אינם
קלים,
ובכלל, האם יש לך
חיים?

אכזבה
אם עדיין תהיה בניו-יורק,
בעוד חודש, שנה, שנתיים, יומיים,
אקפוץ לבקר,
ואביא לך פרחים,
ושוקולד,
כדי שתיזכר.

תחושתי
בריחה מעצמך
לעצמך
אל עצמך
ולא לאחרים

הרהור
יש לך שם, של איזה מישהו ישן.

הרהור
התגברתי,
כבר עברתי עליך מזמן.
שמתי פס שחור,
מטוש ישן.

בלדה
ויושבת וכותבת משפטים תלושים אלה.
ואתה יום לפני הנסיעה.
מחבקת את הכרית.

יודעת,
שלעולם לא תדע.

אמרת שהרגישות שלי מפחידה אותך,
פוגעת במיתרים רכים,
גורמת לך להפסיק להיות גבר,
גורמת לך לייסורים.

גורל
לבד.
עם ריקנות ששלטת.
קשה לי.
לצמוח מעצמי.
לאהוב את עצמי

אכזבה
האם בגלל שלא הייתי נחמדה?
האם בגלל שהייתי קשה?
האם בגלל שלחצתי,
בגלל האהבה?

ואמרת שאתה נעלם לשבועיים,
אז אמרתי, "נו טוב",
חיכיתי לאיזו שקיעה,
ושקעתי בדממה.
כשהגעת הביתה

יחסים
מול הים.
כתבתי מכתב.
לך.

אכזבה
כשאראה אותך,
מבטיחה שלא אבכה.
מבטיחה שאעמוד בגאווה,
עם חיוך גדול.

הרהור
לאן אני אלך מכאן.
לאן.
לדרך חדשה.
שאני לא,
מוצאת כאן.

אהבה
את שם לבד, אינך נראית.
ואם נראית,
כנראית, אם בכלל.

אהבה
לשמוע לרחש לבך,
לנגב את דמעותיך הכואבות,
להשמיע לך את השיר שכתבתי.
לקוות

אכזבה
את לא יודעת,
ולעולם לא תדעי,
כמה הרסת,
אז,
כשחשבתי עלייך.

ארוטי
מה יפה את.
מה יפות עינייך הכחולות.
ושדייך.
מה צחות.

אכזבה
כותבת עליך מונולוג בחשכה,
מונולוג כואב,
עם עיניים עצומות.

וידוי
כשישבתי בודדת,
בעננים מתבוננת,
וחורזת לעצמי חרוזים.
נשענת עליי,
נשמת אותי.

בוב דילן מתנגן ברקע.
שוב דופק על דלתות גן העדן.
ואין כניסה.
ואני,
יושבת לבד.
ושוב, כמו תמיד,
בוכה.

אכזבה
כשיצאתי מעצמי.
מעצם נשמתי,
השתחררתי.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
וזה כואב, לעזאזל. הנני רואה את עצמי כקורבן תלוי על גרדומו של
אלוהים. רק שם, בין כל המלאכים שלו ונהרות הצדק והשכינה, אמצא
את עצמי.

אורבני
נעמדתי מול עצמי, עיצבתי את עצמי, גם עיצבנתי את עצמי באלף
תובנות. ושאלתי את עצמי את המיליון שאלות שאני שואלת כל הזמן.
למה לא כתבתי? אמרתי לעצמי.

ביקורתי
אני רואה כוכבים. ושורות של אנשים. שמחזיקים ידיים. מתחבקים,
מתנשקים, מזדיינים.

נכון. אני ילדותית. אפילו מעצבנת. אך שנינו עסוקים בלעלות אחד
לשני על העצבים ובהדלקות של סיגריות. כי זה משחרר אותנו. אתה
משחרר אותי. ואני צריכה לשחרר את עצמי ממך.

ישבתי לבד מול המחשב. ניסיתי להקליד עוד משהו בעל משמעות. היה
לי קשה. הרמתי עוד סיגריה. חמישית בחצי שעה. אני אוהבת נובלס.
הן מרגיעות אותי בשעות שאני מרגישה בודדה. נועם הבטיח לי גראס
מחר. גם לבריחה הזו אני מחכה. קצת לעוף. זה משהו שאף פעם לא
הזיק. לאף אחד. בט


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
בילינו ושאפנו. לא התעסקנו במה בכך. רק רצינו להתחתן ולהקים
משפחה. כמו שני אנשים טובים השואפים לנורמליות של תחילת החיים.
לא התגעגענו לכלום.

אם אני אצא מלית' אני אהיה סופרת, ומשוררת, ומזכירה, ואלמד
באוניברסיטה, ואשתלם באיזה סמינר, ואני אדאג להראות לכל מי שלא
משתין לעברי שגם אני לא בדיוק משתינה לעברו. אתה יודע מה...
שאני לא משתינה בכלל!




מסכנים
הורייך!


פרובוקטור.


תרומה לבמה





יוצר מס' 42190. בבמה מאז 23/9/04 18:31

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לעדי דקל
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה