|
לשונות ארוכות היוצאות משפתיים מעוצבות בקפידה
המחוברות לפנים המתיימרים אל עבר השמים הכחולים
והאוקיאנוס הגדול יאמרו עליה שהיא שטחית, בעוד
שמבטים ממוקדים אל עבר הרפתקאות העיר הגדולה יאמרו
שמעולם לא פגשו מוזרה ממנה.
בליבה יש אוסף לא מוגדר ולא מקוטלג של נגיעות משם
ומכאן ושומרת רק את מה שערב לה באמת.
ילידת שנת 1987, מחליפה נופים, לא יודעת הכל אבל
תמיד פתוחה לראות, לשמוע ולהחכים.
ואמיתית.
נחום מעולם לא חלם בלילה. "מה זאת אומרת לא חולם? הרי כולם
חולמים בלילה", אמרתי לו. "אני לא", הוא ענה. "אולי אתה פשוט
לא זוכר?" התעקשתי. "לא. אני פשוט לא."
|
אבל אז אמא לא הבינה שאין שטיח זה ככל השטיחים. אז אמא לא ידעה
שמתחת לשטיח של אבא אפשר להחביא בלי שירגישו שיש שם משהו בכלל.
אבא ידע זאת והשתמש בו בכל רגע אפשרי. הוא רק לא ידע שמספר
הדברים שאפשר להחביא הוא מוגבל.
|
אך כשהייתה לבדה, מאוחר בלילה, כאשר כולם כבר שקעו בשינה
עמוקה, הייתה יוצאת אל המרפסת ומביטה אל השמים. אל הירח היפה
שזרח באורו הלבן,
|
וכבר יוצר לי תמונה בראשי, איך אקח אותה בזרועותיי אל עבר אותה
מיטה זוגית בחדרה המעוצב כחדריי המיליונרים שאת בתיהם בניתי...
|
כפרי בשל שהבסיר
כגולם שהיה פרפר
היום אני בכפית מאכילה
את עמוד האש מהעבר.
|
הגלים שבים הגדול אותי סוחפים
לא יודעת לתפוס, כמעט, הם אומרים.
|
לא תשתה ולא תאכל
ותחוש נקי כל כך
כי על כל חטאיך
ביקשת סליחה, הכל נשכח.
|
מי אמר שיהיה לי שקט?
ואם יהיה אז אולי
זה יהיה מהבדידות
שתימשך לנצח.
אז בינתיים אני לא אתאבד...
|
בוכה ברחובות
הבית ממני רחוק,
|
בלומה שלי, את יודעת, גם אני,
הכל בעולם הזה בא במכאוב.
|
הסתכלת לי אז בעיניים
אמרת שהן עצובות
אז עכשיו הן יותר
|
יש רגעים שמרגישים משהו.
חושבים שזהו,
זה מה שישאר תמיד.
|
בואו ונשתה כוסית
לכבוד השנה החדשה.
|
אולי תביטי בסיפון,
תראי כף יד קטנה
מנופפת לך.
|
למה התרחקת ממני?
כל יום כל היום
שואלת את עצמי
אם עשיתי משהו רע.
|
מילותייך כואבות אך דוברת אותן
נושמת אותך על אף העשן
|
כי עם מי שאת
את לא תהיי לבד
|
עצים צומחים ליד הבית
הגזעים עוד לא זקנים
מחזיקים במסור עם דם בידיים-
הם מנסרים.
|
ואתה אומר שהכל עובר
ויש סוף לכל התחלה.
אתה אומר שיהיה לי טוב
אחרי התנופה הגדולה.
|
נעלמת
עזבת אותי בלי להיפרד
נעלמת
לפעמים מתחילה לפחד
|
אל תכעסי על עצמך
שיצאתי מה שנועדתי להיות
|
כתבתי לך אז מכתב
ביד כרותה כי עקרת אותה.
לא היה לי קל לכתוב
אבל כתבתי
כמה אוהבת אותך.
|
תחשוב על מישהו, לא משנה מי, שאתה חושב שהוא חתיכת
אידיוט/מניאק/אפס/בן זונה/דפוק/זבל (מחק את המיותר אם יש בזה
צורך, על אף שמספיקה קטגוריה אחת בשביל הדמיון המודרך). בקיצור
(איך לומר במילים עדינות), מישהו שהוא לא בדיוק מושא אהבתך, רק
שאף פעם לא אמרת לו את מה
|
מאיר: "יהיו לך חיים מאוד קשים! להיות מכוערת זה לא קל!"
נוי: "אז איך אתה הסתדרת?"
דפנה: "הוא גבר! גברים תמיד מסתדרים! אנחנו הנשים צריכות
להיראות טוב כדיי להצליח! היום כבר לא מקבלים שמנות לעבודה,
שמעת על זה!?"
נוי: "אז את אומרת שגברים הם אלוהים ונשים הן
|
|
"אני בתור!"
המשפט שהתחיל את
הכל.
צפרדע פיחושית
לא מבינה למה. |
|