|
כבר הרבה זמן
שרק חצי.
או רבע
או שליש.
לא לגמרי יודעת. העובדה הנהירה היחידה היא חוסר
השלמות.
אני בוחשת בכפית את העבר שלך.
ובבית הקפה הזה אנחנו יושבים ושותקים אל הספלים ורק המלצרית
מקשרת אותנו בחיוכה הסתמי אל השולחן הקטן, שזה זמן מה שאינו
מספיק לשנינו.
|
היא מכה בפניו הבוערות בכל עוצמתה. זועקת לפניו. עצביה לוהטים,
ומתקשה להבחין בגבול שבין בנה הקטן לחוסר השליטה שלה כאדם.
והייתה אדם, לא היה בכך ספק. ומן הנמנע, שנבוא ונפרש זאת אחרת.
|
הוא היה מהלך לו ברחובות לבדו, והאנשים שחלפו על פניו בכלל לא
הבדילו בינו לבין האדם הבא או הקודם שעל פניו חלפו. עבורם הוא
היה משהו לחלוף על פניו, כזה שיעביר את הזמן ושיהיה על מה
להסתכל ולחלוף כשהם בדרכם למקום כלשהו, לא יותר.
|
הצבע האדום שהמאפרת מרחה לו על הפה ומסביב לעיניים החל לנזול
מטה, נסחף עם תנועות הגשם שירד עליו מגבוה. ככה זה עם ליצנים
בחורף. קר להם, ועצוב.
|
היא נמתחה באלגנטיות מלכותית כיאה למלכה מן השורה הראשונה.
אתה הבטת בה במבט מזלזל, זורק לעברה עוד הערה נלעגת. וידעת כי
היא איננה באמת מלכה, לא עבורך בכל אופן.
|
נושבים אותי
עכשיו
אנשים רבים מדי.
כמו רוחות הסתיו
|
ופתאום זאת אני-
האנשים ההם,
ופתאום
זה הם שמחפשים בי
תשובה.
|
והמחוג הארוך
שלי
רחוק מדי
מהמחוג הקטן
שלך.
|
וכבד לי,
וכבד עליך,
כל המילים ההן שלי
|
אי אפשר לומר
דברים
בפה מלא.
|
רק אל תגידי.
ואם תגידי,
אז עשי אותי לשתיקה
|
ותני לי
כמתנת פרידה
מצבור תהום
ומצוק,
שייצרה האדמה
כשפנתה גם היא ללכת.
|
ילדה ושימלה
אדומה.
במדבר,
עם הר
ודממה.
|
בנשימות קצובות
נגעתי בך.
במילים ללא תחתית.
במגדלי בבל
שלא הבנת.
|
בעיר הזאת
אי אפשר לנשום
את המילים שלך.
ואי אפשר לבלוע
את כמה שמר לי בפה מאז.
|
שקט חרישי עוטף אותי ברחמים, ולא מרפה.
בלילה חשוך בי טומן זרעים של ייאוש.
|
לראות את מה שמסביב מבלי להבין,
שהיא סגורה בתוך מסגרת של עץ.
|
גאולה,
מכל מה שנדמה אחרת
ומעולם לא מעצמך.
|
האדום של האתמול,
מתערבב היום,
בפחד שלה.
|
האדמה שלך
לא נגעה
בקו האופק,
|
החלון הזה,
באוטובוס,
קטן לי מדי מלהכיל
את כל מה שהייתי רוצה לראות.
|
הנחישות הזאת
כבר
הרבה זמן
שלא
|
ולעיתים
רסיסי עבר
אחזו בנו
מעבר לגדר
שהקמת
בי
וקצת בך.
|
מרצדת על הקיר,
עוד רגע והוא אני.
|
שלרגע לא ניתן היה
שלא לחוש
במגע ידייך הריקות
נושמות אותה.
|
שוב דממת עייניך הכבויות
עטפה עצמה
סביב מותניי
וחייכת
בלי טעם.
|
קשת חודרת מבעד לשמים
קצף הגלים שנאסף אל החוף
|
גופה
התנענע באלגנטיות
שרק חתולים
מכירים ויודעים.
|
חשוב לדעת
שיום
לא
תמיד רודף עוד
יום.
|
והרוח הקרה, היא זאת שעטפה אותי במין הרמוניה מושלמת ביחד עם
עוד כמה עלים וענפים שהיו פזורים באותו הרגע, באותו המקום.
|
אני הילדה שדמיינתם בלילות, אם דמיינתם. רק יותר גדולה.
רק יותר.
|
יותר מדי
מילים
שאת שותקת לי
מעבר לגדר.
|
והוא שותק בה
ואומר:
"ילדה".
|
עכשיו זה כבר ברור
שאפשר
להסתכל
ולא לראות
ולא לדעת,
ותמיד-
להרגיש.
|
וכבר בלילה ההוא
ידעתי
שכוכבים הם בעצם
אור
שנכבה.
|
צינת הלילה
מזדחלת בך
מבעד למילים שאמרת
שהן שלך.
|
לא ידעתי
כיצד
אוכל לשוב
ולהיות
בך.
|
בשובו של היום,
אחר הלילה
באת ואמרת
שלא ידעת
ולא חשבת
שתוכלי גם את
להיות.
|
לעומתך מתגמדות כל מילותיי
כנגד טבען, אינן מצליחות להתהגות בלשוני בשום צורה.
|
לעיתים גר אדם
בעצמו,
ומביט בצדדים
שבו,
|
מה תבקשי לך עתה?
מה תאחלי לעצמך מקץ 21 שנים?
|
לעיתים נדמה היה בה
שמותרת.
|
ופקחת עיניים צהובות
מבעד וילון
ותריס
שלא כיסה
בך
תחושות של נגיעות
ורגעים
שאבדו לך בזמן.
|
כמשה חצה
את הים
הוא לא שכח
להסתכל.
|
לחש לה
טעם וריח
של הקשר שעוד
לא יצרו.
|
בחוץ עוד נושבות
המילים שלך.
כמו מסרבות לחלוף
את מעטה
השיכחה שלי.
|
יושב לידי עכשיו
באוטובוס
חייל.
כל כך קרוב
|
רסיסי עפר
מילאו דמותך המעורפלת.
חצבו לך
צורה ותכלית.
|
זמן לוקח רגעים
שאנשים נושמים.
|
עת פסח יבוא,
ויגאלו גם אותך.
|
וצעקתי בשמש לירח
חיוכים
של אישה אחרת
ודומה.
|
נחתכת בקו המשווה
שמתפרס ומתגולל
בך
|
יהי כבודי הצח
לצחנה
באפיך.
|
שחורה שלי
וקטנה
מעבר לערבות הלילה
נסתר בך יום,
|
אמרת אהבה
ולא ידעת אותה.
אמרת שנישק,
שהרגשת בשפתיים.
|
שלוש דקות
שספרת בעצמך
רגע לפני
ששוקעים בחזרה.
|
וכשהפציעה בך
לא נתת
שתוכל לחוש
בזיפי האור של זקנך
|
הוא מביט בך
ונושב עצמו
הלאה.
היכן שאת אינך.
|
אני לא יודעת אם אי פעם עוד ניפגש רק שתינו, בקצה הצוק, בין
הרוח והסלעים, ונשתול מילים באוויר כמו פעם.
|
את אומרת שאין הרבה סיכויים. אחר כך אני שותקת, ופתאום זה
מרגיש לא נעים ואת לוחשת שזה יקרה.
ואני כבר לא מקשיבה. את מבינה שאבדתי, את יודעת שאין לך כבר
כוח לחפש אותי, ברור לך שאשוב, שאף פעם אני לא באמת הולכת, רק
מסתתרת.
|
ירד היום גשם, בעצם זה התחיל כבר אתמול, ישבתי באוטובוס ועל
מרקע החלון הופיעו לאט לאט טיפות גשם
|
בשקט הזה, של אחיזה חסרת פשרות במה שכבר אבד מזמן, אנחנו
מותירות את עצמנו באשליה, שמחר הכול יהפוך אחר.
|
לכתוב לך באמצע הלילה, ולדעת שלא תדעי, שלא תביני, שלא ארשה
אחרת.
קר בחוץ, למרות שכבר אביב. לפעמים נדמה לי שהחורף מסרב לעזוב,
שהוא מתאים את עצמו אליי, שהוא נשאר כאן עוד קצת בשבילי. שיהיה
לי קר בחוץ כמו שקר בפנים.
|
הגשם הראשון שוב ממטיר בשדה בוקר, ומעליו מרחפת הצייפיה הצנועה
לשטפון שיביא עימו לנחל צין, המשתוקק שוב למגע ארוך ורך של
תנועה , לאחר תקופה שבה נותרו בו רק הסלעים שבלתה האדמה משך
הקיץ.
|
וזאת רק התחושה,
הכאב הזה
שמתערבב בין
המילים.
|
ואת רגעי השתיקה אעניק לעצמי,
בחלל העצום שנשאר
כשאי אפשר אחרת.
|
הסבון צורב לי את העור, הצלחות הופכות נקיות מרגע לרגע.
אני לבד במטבח של הגן, חושבת על הצלחות הנקיות, וכמה שחשוב שהן
יהיו נקיות בשביל הילדים. אח"כ אני חושבת על העור שלי, שצורב,
ועל כמה שהוא לא צורב מספיק,
|
הוא קרא לי מרחוק, רחוק מכדי שאדע מהיכן בדיוק.
וקולו הידהד בראשי, ועדיין מהדהד.
|
את לא שונה.
כאן זה לא אחרת.
השחור אותו שחור, רק העיניים נבדלות זו מזו.
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
ההיסטוריה
מתעתעת.
או שאלה פשוט
הסמים. |
|
