|
יליד תש"ם.
מתגורר ביישוב תקוע עם אשתו, בנו וביתו.
כותב, עורך, מנגן, ועושה פרצופים כשלא נעים לו
ממשהו.
"תשבו", אמר הפסיכולוג, והחווה בידו. האישה פסעה קדימה
והתיישבה על הספה הרכה. הפסיכולוג הסתכל על אלוהים. "ואתה?"
"אני אין לי בעיה לעמוד", אמר אלוהים בקול מדוכדך
|
לכו הביתה. לכו לנשים האבלות שלכם, לקברים העמוקים שלכם,
לחיבוק האלוהי, לשירים המלטפים, לפרחים המתפזרים שלכם, לצפירת
הדממה ולכאב הבלתי פוסק של המשפחות שלכם.
|
חגורה אחת, הפעם האבזם לא בצד שלך, מתרוממת באוויר. היא גבוה
מעליך. ילדים בגיל שלך מרימים את המבט למעלה כשהם רואים
ציפורים נודדות. אתה רואה חגורה בספירה לאחור
|
"איך הוא יכול. הוא הביא אותי לעולם". עיניו של אדם נפקחו מבלי
לראות. כאב מפלח דקר אותו בתחתית הבטן. קרן ירח קלושה חדרה אל
האוהל. "למטה, בקרקעית שלי, יש שדה של סכינים מלובנות. אסור לי
לנוח יותר, אין לי בית לשוב אליו".
|
רגשי האשמה רדפו אותו כבר מילדותו. גיל חינוך בערך, על פי
זיכרונותיו המוקדמים. כשהם הצליחו להשיג אותו - ותמיד הם
הצליחו - היו ארבעה-חמישה מהם תופסים בו, מפילים אותו על הרצפה
ובועטים לו בראש, בבטן ובצלעות ללא רחם
|
|
|
לה לה לה לה לה
לה לה לה לה לה
לה לה לה לה...
אחד ששכח את
המילים. |
|
