|
מיהרתי במעלה הרחוב אל עבר ביתה של טוהר. גשם החל לטפטף,
והתחזק יותר ויותר. לא הייתי מוכן לזה. לא חשבתי שיום כזה יפה
יכול להיהרס על ידי גשם זלעפות. הגעתי לביתה של טוהר רטוב
לגמרי. אמה פתחה לי את הדלת בחיוך. "היא למעלה", אמרה, בוהה
בבגדי הרטובים.
|
כמו גיטרה בלי מיתרים
כמו הרים בלי נופים
כמו ציפור שחתכו לה את הכנפיים
|
היא צריכה לוותר? או להמשיך להתעקש?
להתעקש שהיא תנצח את המחלה,
להתעקש שהרופאים טועים,
להתעקש שהיא בריאה.
פרפר שוכבת במיטה שלה,
בלי כוח,
חצי ערה חצי ישנה...
|
כאב לה בלעדיו
ועכשיו כואב לה איתו
|
בגללך,
אני מתרחקת מכולם
בגללך,
אני מתקשה להסתכל על עצמי מבחוץ ובפנים
|
מקום נורא קר
שתמיד יש לו היום שאחרי מחר.
|
הכל היה טרי, חדש,
אני לא אשכח את הרגעים האלה,
שסיפרו - שאתה ואבא יושבים מקדימה,
אמא שלך ואחותך, יותר פנימה.
אתם ראיתם את כל החיים עוברים מולכם,
והכל התפוצץ בפנים שלכם...
|
נמאס לי כבר לבכות עלייך
ונמאס לי שזה סתם כי אין לזה משמעות בשבילך
אני שונאת את זה שאני ערה לילות, חושבת עלייך
וכואב לי עכשיו בצורה שכבר אין לי איך לתאר את כאבי
|
אם רק תבקש
את כל העולם אקטוף בשבילך
אם רק תרצה
את כל הדמעות אאסוף מידך
|
חשבתי אתמול, על הלילה הראשון
הלילה בו הכרנו, מתחת לעננים
הלילה שבו, ישבנו רק שנינו
הלילה שבו, נפלו הכוכבים...
|
מנסה להירדם
ללא הצלחה
מנסה לחשוב
לא מצליחה
|
אבל רק את הסוף כולנו רואים
ואין מה לעשות חוץ מלקלל את ה"אלוהים"
אני מקווה שזה לא ייסתיים כמו בעברי
|
בלילות מנסה לישון, אך איני יכולה,
המחשבות עליך ועלי לא נגמרות,
לא מסוגלת יותר לשמור הכול בפנים,
לרגשות אלא אשמור מקום בליבי לעולמי עולמים.
|
אין מילים לתאר את הכאב. רק נסיון פתאטי.
|
אהובה, הלוואי והיית כאן. מתגעגעת.
|
עצוב.
למה עצוב?
אולי כי יש שלכת?
אולי כי גרמתי לך ללכת?
|
|
|
"תנו לשמש יד"
(ממשפטיו הפחות
מוכרים של
טרומפלדור) |
|
