|
פתאום קם אדם ומתחיל ללכת. אבל ללכת לא תמיד אפשר.
רק להביט מהצד, אחרי שנים. מעין תיזכורת ישנה שמשהו
נעשה.
ליצור יש מיש, ולשאול מאיפה יש. יותר מזה, לא צריך.
בבקשה, קחו חלק בתהליך.
דפקתי על הדלת. כל הזמן הזה לא יכולתי להפסיק לקוות שלא תחשוב
שאני ממש מכוער. עכשיו נראיתי יחסית טוב. עם החליפה השחורה
שלבשתי, והבושם ששמתי. אוויר דצמבר האוסטרי מסביבי הריח נפלא,
וכך גם אני נראיתי.
|
לא הולך לי בכלל בזמן האחרון. אני קם מהשולחן הכתיבה, ולוקח
כוס מים מהמקרר. אני עוצר, ומסתכל דרך החלון, ואני רואה ילד
נדרס על ידי וולבו.
|
הטקס מתחיל. הילד הראשון עולה. "בועד מספר דקות, תחל הצפירה.
הקהל מתנקש, מתבייש, מתבקש..." אני נושך את השפה שלי-הוא טעה.
"לעמוד, ולהישאר לעמוד לקריאת ה'יזכור".
|
עד שתדעי שלמצוא גבר כמוני,
זה כמו למצוא מחט בערימה של שחת.
אני צריך להיגמל ממך
|
קיץ בא,
חורף מגיע.
אביב בחורשה,
וסתיו מכניע
|
|
|
כיתה, זה סלוגן.
סלוגן ילמד
איתנו מהיום.
בואו נאמר כולם
ביחד סלום
לסלוגן:
("שלום
סלוגן!")
טוב, סלוגן, אתה
יכול לסבת ליד
רעות.
("אוף, לא רוצה
לשבת ליד הילד
החדש... הוא
מתחכם...")
רעותי, מה
סמעתי? צאי
מהכיתה! תחכי לי
ליד המנהלת
ותחסבי טוב טוב
על מה שאמרת.
בוא מתוק, תשים
את הילקוט
סלך... |
|
