|
זוהי רק ההתחלה עבור הילדון הזה.
ולא סתם הוא מכונה ילדון - כי מה בעצם הוא יודע?
שום דבר.
על עצמו ועל העולם.
רק מחשבות שצפות ושוקעות, וחלקן נתפסות בחכה.
אולי, אם רק היה לו פיתיון גדול יותר.
אבל זה כבר סיפור אחר...
היו שהציעו לי מצב רוח מזויף אך לא הסכמתי, למרות ההנחה
הניכרת. לא אתפשר על פחות מאורגינל.
|
מה ששנייה אחת יכולה לעשות, כשהלב לוקח הכול לעצמו.
|
הטרנטע החליטה שוב לשבות, הבוס, שכבר מכיר ושונא את איחוריי,
מכין ודאי את מכתב הפיטורין, ואני מחפשת נואשות אחרי הפתק עם
מספר הטלפון של אהובי שיבוא לתקן לי את העגלה.
|
וכך ישבתי והתמסטלתי לי עם אלוהים, שהסביר לי קצת על ניהול
העולם וכל המחויבות הכרוכה בזה, ואז הלך להשתין.
|
מילדות, תמיד כשהתיישבתי לכתוב, הרגשתי כאילו המוח שלי מתרוקן
וכל המחשבות שלי בורחות ביחד לתל אביב לשבת על כוס בירה.
|
מסתבר שזה ממש לא קל כמו שחשבת.
אפילו הרבה יותר קשה.
|
אני חוזרת הביתה מהעבודה, ורואה את המוכרת ההיא, שמכרה לו אז
חלב ובטריות וגרזן וגבינה. היא שוכבת על הרצפה, והראש שלה, לא
מחובר לגוף, זרוק בסלון. חברי האהוב יושב ואוכל טוסט עם גבינה
צהובה וזיתים במטבח.
|
עכשיו, על מטוס בדרך לארה"ב, לא בא לי לדבר במלים גדולות.
|
שנייה לפני הסוף, חשבתי - אולי לא כדאי?
העולם בסך הכל מקום די אחלה. הציפורים מצייצות, יש בחורות
ומוסיקה וקרטיב קולה, חבל לוותר על זה כל כך מהר.
|
בסוף נכבה לך המחשב והכל נעלם, נמחק.
|
סתם ככה באמצע היום באמצע החיים באמצע ראש פינה, חייך אלי
פרצוץ מן הקיר ליד הכביש...
|
|
|
-אבאש'ך
ערומקו?
-שניה, אני
אתקשר אליו
ואשאל.
הלו, אבא?
שואלים כאן אם
אתה ערומקו.
אהה, אוקיי.
-נו, מה הוא
אומר?
-הוא אומר שכן,
ושלא תתפסו אותו
חי.
אפרוח ורוד. |
|
