|
נוסד ב-1978
התפרק לפני כמה שנים
ינק עד גיל שנה,
מוצץ עד היום
תשכחו ממנהרות ואור לבן, גם אין שום איש זקן שמחכה ומושיט
ידיים, אין ידיים להושיט כאן. אין גוף.
שחף מניח את הבקבוק על הארון. בכי, הלוויות זה דבר דרמטי
|
החופש התחיל לי בעצבים, לאחר שבוויכוח המסורתי על מחיר המונית,
הפסדתי לנהג שנראה כמו אבו חומוס מזהו זה.
זה לא החמישה שקלים, הסברתי לאבי, זה עקרון. מדיניות.
|
לפי המבט שלה, זו תהיה תכנית ארוכה יותר מהחומש של סטאלין.
היא שואלת על בעיות. אני מציין שיש לי מיניסקוס קרוע, כאבי גב,
צרות עם היד, ומשיכה לא מוסברת לשירים של חווה אלברשטיין.
|
"שנסתלק?", היא מפתיעה."כן", אני מגמגם הברה. "אבל אליך, אני
מפחדת להביא גברים זרים אליי לדירה". "טוב", אני אומר, כאילו
שאצלי בבית אני לא יכול להוריד לה בראש איזה עציץ גרניום.
|
היא מדברת. היא לא מפסיקה לדבר. היא קודחת לי בשכל.
היא נכנסה לאוטו, שמנה של האגן דאז
שחור בעיניים
|
אתה נכנס לשירותים. מחרבן. אתה כבר מרגיש יותר טוב. מכין קפה
שחור ויודע שזה לא מה שיעיר אותך מהסיוט.
אולי תברח לאוסטרליה. אולי לא. במצב שלך אתה לא מצליח אפילו
להגיע למיטה.
|
רוסי בן ארבעים דוחף לי דולרים ליד, מבקש שאני אגיד ל"בוס של
המיוזיקה", לשים קצת "צ'יקי בים, צ'יקי בום". אני נקרע לו
בפנים. צ'יקי בום תשמע בבית.
|
אני מחייך כשעמיטב בצ'צאן, ככה היא אומרת שקוראים לו, מוריד
לאשתו סטירה ושולח אותה אל השדות.
|
צלצול השעון מרעיד את הבית. הוא מתמתח במיטה, מסנן קללה מתחת
לשפם. עוד בוקר מזוין, הוא חושב לעצמו, תוך שהוא מזדקף לישיבה,
עוד בוקר מזוין.
|
היא שם במשאית שגרתי בה, דוחסת את עצמה לתוך האוהל שהיא קוראת
לו מכנסיים ועושה סימנים של להישאר.
ואני, חצי מסטול, חצי שיכור, מחפש בריכה מספיק גדולה להחזיר
אותה לפני שגרין פיס באים.
|
הנה עוד אחד שלא ייצא לו כלום, כבר שעה שהוא מנפח את השכל לזו
שבאה לבד ומקבל חיוכים סתומים. היא מסתכלת עליי, מחפשת גלגל
הצלה, מה אני יורם ארבל?
|
לא היה שום זוהר בכניסתה אל בין כותלי המסעדה. היו רק שירתה
הצורמת, צלצול צמידיה ובחור שנראה כמו שחזור של המשטרה.
תוך שהיא מניפה את ידיה, התיישבה על הכסא.
|
הדרך עוברת מטושטשת, מהירה. פחות משעה ואני שם.
מחסום קטן, שני שומרים שנראים כמו הכלאה בין עומר שריף לנאצר.
אני נכנס. ריח הלבד וצלילי המכונות, מכניסים אותי למין
אופוריה.
|
זמן, יקירתי, הוא רגש. הוא אלפי מחשבות מתות, מתקתקות בקצבו
המייאש של חוסר התועלת, עד לגוויעתו.
|
כולם צפויים, כולם אותו דבר. כן, זה עצוב, אבל כולנו קופים.
חיים מזקפה לזקפה ומשתדלים לאכול משהו טוב ברווח. שטוחים כמו
קרש של אסלה. לכן אני יושב בקצה, שלא יטפטפו את שתן המילים
שלהם גם עליי.
|
תמשיך לטאטא מילים
פזורות כמו אבק
לערימה גדולה של זבל
|
זה אחד מימיי הבזויים ביותר
ואין בי הכוח להישבר
העיר הזו כילתה גם אותי
נווד בין נשמות סרוחות
על מדרכות פסולות לעדות
|
מילים שעוד לא התיישבו בי
מגששות את דרכן אל מלצר
בשעה שאנו בוחשים סוכר אל קפה
והלילה מתחיל להחוויר
|
גבב מילים מיותר
שם זמני- לא אני כתבתי את זה
|
פתאום הצלחתי להרגיש
כל תאי העצב שמתו לי
שרים עכשיו מגע
|
זה ליל הסכינים, אני אומר
וכולן תקועות לי בגב.
אפשר אש בבקשה?
|
חתול אדמוני שורט באשפה
מרעיד אדם שכוב קרטון
|
זריחה כתומה על בטון אפור
מולידה עוד יום מיותר
מחוג העתיד על דרכו לחזור
מחשמל צלצול מנוסר
|
תרצי בי, אבוא כמו גבר
אביט בעינייך, שפתיי חשוקות
צרוב דרכים, בז לחום המפתה
אשית רצוני בנפש קשיחה
|
דווקא שמרנו לך כסא
לקידוש של ערב שבת
|
תנועת החול כבר נפסקת
ותמו נדודי הילדים
שמיכת אדמה כבדה מרותקת
משותקת אל מול הפחדים
|
דמעות לבנות של התחלה
על חופו של ים
|
שני אברכים בשחורים
הופכים פתאום להתקהלות
עוד רגע והם מכים שוטרים
וקונים עוד איזו התנחלות
|
בכית לי כשעזבתי
דרמה מקומית קטנה
הכאב יחלוף הבטחתי
אמרת, גם אי ההבנה
|
ולמילים אין זמן
והן עולות לעיניים
כשיש יותר מדי שקט
|
את מספרת שאת עוזבת
הרבה הרוגים
|
עודך יפה כמו אילן החולה בשלכת
מוקפת בזהב עלי המיתה
|
היום, תני לי לבעור.
חזק, בכחול, בלי רחמים.
עצמי את עינייך ותני לי
לחטוא לך במילים.
|
יד מושטת דקה
מצביעה אל עמק
רחב ידיים
קצר רואי
|
ילד אחד רזה עם קרחת
וסרטן זה לא משהו שאוכלים
|
וזה תמיד נגמר בחוץ
בכשלון ועוד תירוץ
|
אז כשעוד חשבנו
שנספיק הכל
חלומות שכבנו
מנסים לגדול
|
לא עוד שיר אהבה
חסרים לי כמה ורדים
|
הייתי הולכת מכאן
פנסים חשוכים
מאירים את הדרך
אני אבודה כשקר
|
בטח שאני זוכר אותך
דיברנו על אלוהים
את חזרת בשאלה
לי אמונה היא הימור מושכל
וגם אין לי לאן לחזור
|
חדרים עם אור אדום עצוב
רק תבחר עם מי לשקר
|
בן אדם אובד
לפעמים במרחב
הזמן שעובר בין שעה
לנצח ארוך מדי
|
מנסה לתפוס איזה מלאך
לשיחה של רגע או שניים
אבל כולם עכשיו בישיבה
|
אל תאמרי לי, סלח
צריך נצח בשביל זה
|
על ספסל עלוב ושמיכת קרטון
הוא שכב מחוסר הכרה
|
בקצה הגבעה בדואי זקן
מחלל לכמה כבשים
ואני מתחיל זמן לרוקן
|
אין צורך לסלוח לי על הבוטות.
אם היה זה מוסרי הייתי סוטר לך.
הייתי סוטר לעצמי.
|
כבר נשמתי אותך כצריבת היורה
ונעזבתי כשיבולת כופפת
בגווה השביר אל מול הבורא
עקורת שורש, רופפת
|
התחלות נגמרות
סופים מתחילים
ילדים אבודים
מוצאים ארצות
|
ריחך שדבק בי
כמו לא נותר אויר אחר
|
עשרים דקות מאיזו עיר
שכבות של זמן שמתו
|
נוצות שקופות של אור בוקר
מלטפות לה את הפנים
בזמן שהיא עוצמת עיניים.
|
מהסטריאו
חצוצרה מנסרת
איתותים חדים אל קצה הזכרון
|
בקצה שנתה אישה שרועה
עקודה בסדין
אצבע גרומה על כר מגששת
אחר גבר שקוף
|
בא וגונב,
כמו חלום מקולקל
|
בין שני אנשים
עובר לפעמים
רגע אחד של
שתיקה
|
שלום בזריחה ודילן בשקיעות
ואיזה מבט מרוחק על הרכסים
|
עם הזמן הזכרונות כולם טובים
מלמלתי לך בקצה של איזה בר
אמרת שתמיד הייתי מהחושבים
חייכתי כי חשבתי בדיוק אותו דבר
|
השחרת בי סתיו
שלכת מילים מרשרשת
|
אם את זוכרת
אלו שוב אותן החלטות
אותו כסא מתנדנד
אותן זוויות חדות
|
אני מנקה צלחת
ואוכל מהסיר
אין טעם בגינונים עכשיו
|
צחנת המילים נותרת סמיכה באוויר
מתאבכת כמו ריח צואה לא מחותלת
אתה פוסע לתוכה בעיניים פקוחות
|
זה שיר אחרון לאישה ראשונה
אין פה שום מתיקות, רק זעם
|
אבד רצון לכל אצבע
מאשימה או סונטת סנטר
|
שלכת זהובה
של עצים גוססים
רגעים יפים
של כיעור
|
זו תשוקת הזמן לחלוף
רצון הנחש להשיל
את העור המתבלה מבהרות הסוף
וזה החולי המשפיל
|
את כל שהיה דרוש לי ביום ההוא, מצאתי בחיבור עפעפייך.
שני קמטי צחוק קטנים, מהוססים
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
החיים הם כמו
משחק כדורסל:
בסופו של דבר
אנחנו מפסידים. |
|
