|
כולם קראו לה איזי. זה היה כינוי ולא שמה האמתי .אמה נתנה לה
את השם ויולטה, כמו של גיבורת האופרה "לה טרוויאטה" של ורדי,
שאהבה מאוד. לאבא שלה לא הייתה הצעה משלו והוא לא התנגד לרצונה
של אשתו. הכינוי "איזי" דבק בה בילדות וכך נישאר לתמיד. היא לא
התנגדה לכך. הכי
|
יונתן היה הבן של המורה לספרות. לאחר חברות של כחצי שנה בין
כיתות י"א וי"ב וביקורים רבים בחדר שלה התברר ליהודית שהיא
בהריון. היא ספרה על כך לאמה וקבלה ממנה שתי סטירות לחי
כואבות. הביקור של אמה אצל ההורים של יונתן הסתיים גם הוא
בסטירה שקבלה אמו אחרי שקראה לי
|
איך הייתה טיפשה כזאת שלא חשבה שגם לה זה יכול לקרות כמו להרבה
נשים אחרות, שחלקן אפילו הכירה. מה הן עשו אחרי שגילו שבעליהן
בוגדים בהן?
|
לא ענית לי גם על המכתב שכתבתי לך. כבר שנה אני לא מקבלת ממך
אות חיים...
עכשיו החלטתי שזה יהיה המכתב האחרון. את מאוד מאוד חסרה לי...
|
אלכס פקח את העיניים וראה מטושטש שהכל סביבו בצבע לבן. "יכול
להיות שאני בגן עדן?", שאל את עצמו, למרות שאת התשובה ידע
מראש, לא מגיע לו גן עדן.
"אולי משהו יכול לצבוט אותי, כדי שאבין אם אני חיי?", לא ראה
אף אחד על ידו.
|
ידעתי שאני מאחרת בשבוע. שכבתי במיטה מכוסה בשמיכה מעל הראש
וקיללתי את עצמי בקללות המעטות שהכרתי, טיפשה, מטומטמת, מפגרת
וחזרתי עליהן מספר פעמים. וגם איך זה קרה לי, על מה חשבתי, או
ליתר דיוק לא חשבתי. עכשיו קבלתי עונש על כך.
|
דלית, אשתו החייכנית, נראתה עצבנית. מה קרה, שאל. רצו לקחת
אותנו למשטרה, אמרה רומי בהתרגשות. עמוס הסתובב לדלית, מה קרה?
אין לי כוח עכשיו, אספר לך אחר כך.
|
זמזום עדין של המזגן וקרני השמש המעטות שחדרו דרך חריצי
התריסים המוגפים יצרו אווירה של שקט ונועם בחדר. שרית התעוררה
כבר מזמן, אבל המשיכה לשכב במיטה עם עיניים סגורות. היא חשבה
על הנאום הקצר של תודות לאמה, לאריה וגם למשפחתו, משפחת בלום,
על העזרה הרבה, הפרגון
|
סבתא חנה הייתה מה שנקרא "סבתא פולניה". כל הבדיחות, הסיפורים
ואזכורים בנושא זה התאימו לה בול.
|
כאשר התקשרה אל אמה ובקשה להיפגש בבית קפה, בנתה פנינה במחשבות
את מהלך השיחה שלהן, את השאלות שתשאל ואת הדברים שתומר לה.
רצתה לדבר גלויות על הרבה נושאים. אף פעם לא ניהלה איתה שיחה
על משפחתה והיא גם לא התנדבה לספר על עברה.
|
את חני אי אפשר היה לפספס, גבוהה, גוף ארוך רגליים, רזה, ראש
מוחזק גבוה, שער ארוך ,שגם כאשר מורם לקוקו ברישול, נראה כאילו
ספר, סליחה, מעצב שער עבד עליו. החיוך גילה שיניים לבנות. הכל
נוצץ מבלי להתאמץ, חוץ מהעיניים שמאז אסון כאילו הסגירו משהו,
כאילו הן מאחורי
|
היא התעוררה באמצע לילה. הבית היה שקט, רק זמזום של מאוורר
והרעשים עמומים של מקרר נשמעו. היא שכבה עם עיניים פתוחות
והמחשבות רצו ללא סדר. "אני בת עשרים ותשע, סיימתי לימודים,
נשואה, עוד מעט תיוולד לנו בת. האם זה צריך להיות היום הכי שמח
בחיים שלי?"
|
בגיל מסוים הלוויה או אזכרה זה אירוע חברתי, פוגשים אנשים,
מבררים מה קורה לאלה שלא נוכחים, האם יצאו לטיול או חס וחלילה
חולים או עוד יותר גרוע, לא הודיעו לך שהם כבר לא בין החיים.
|
פתאום שמעתי את אמי צועקת, "כן, את צודקת, אני אשמה, תמיד אמרת
לי ולא הסכמתי אתך. כבר מזמן הוא לא רואה אותי ממטר ולא
מתעניין בחיים שלי". ישר הבנתי שהיא מדברת עם ציפי, חברתה הכי
טובה שלה וגם הכי שמנה. כי על סבתא היא אף פעם לא צועקת וגם אף
פעם לא מסכימה אתה.
|
|
|
מזתומרת תודה?
בוא מכות!
ששון לציון |
|
