|
אחי נולד בתל אביב, בציר אביב 1960 (מורדות
צפוניים).
גר ביפו מעל הנמל.
מגדל משפחה קטנה.
מנסה לחיות בקו משיק לחיים הנורמליים (מבחוץ זה
אפילו נראה משכנע לפעמים). חולם הרבה על מה שאין.
השירים שלו קצרים עד קצרים מאד, משום שהוא עצמו
מתקשה בקריאת שירים המשתרעים על מספר עמודים.
עקב העובדה שהוא משמש ככונן מתנדב במד"א, יוצא לו
לבקר בתכיפות מדאיגה באתרי הרג המוני, והשירים,
בחלקם, מגיעים ממקומות אפלים אלו של הנפש וכבדים
בהתאם (עימכם הסליחה).
מדי פעם מגיח לו מהרחם גם קטע פרוזה קצר. ישמח לשמוע
חוות דעת, בעיקר על הקטע "התרעות" (מומלץ מערכת),
שיש אף שראו בו "סכין בגב האומה", מסיבות שעדיין לא
פוענחו במלואן.
ביד שמאל מדליקה תמי את האורות האדומים, סבוב מהיר של כפתור
הסירנה, ורגל ימין של גלעד לוחצת את דוושת הגז עמוק אל הרצפה.
עיניו מתרוצצות, מחפשות את הדרך המהירה ביותר בתוך התנועה
הזוחלת. ילד ללא נשימה - אחת הקריאות המלחיצות ביותר.
|
אני חזק כמו פסל מחימר שלא עבר שריפה.
יכולתי להקיא עוד כמה פעמים
ושוב לקרוע מעלי חולצה זולה מספיק להיקרע
ולהתפתל יכולתי, לשרוט עם ציפורניים שקצרות דיין,
יכולתי שוב להתייפח כמו כלב מתוסכל מרוב כינים,
לבעוט עוד בעצמי מספיק בזהירות - בלי סימנים
|
בלהט העין בא
יובש הפה, בא
גודש הדם,
ענוג ומרטיט או
כנוע וחם.
כך זה מתחיל לפעמים,
ככה גם.
|
מפה פעור,
מעומק הגרון
היא
מהדהדת מתגלגלת
בפלדת הפרוזדורים,
במלבני אורות ניאון...
|
על השולחן שבמטבח,
את בתוכי, אני איתך
ובי עוד טעם פיך המתנשף,
גונח עם גופי,
נפער, נפתח
|
עכשיו נשקוט.
מחר נושיט ידיים, נמשש.
מחר, אולי שירה.
עכשיו רק אש.
|
גזום עד זוב
עמוק, בלי הרדמה
בלי מחשבה שניה.
|
אני ואלוהיי,
דפי החשבונות
מדד הרוגע
בטיפות שלווה
נכון לרגע זה ממש,
רווי באהבה.
|
ומתחת ריח האדמה
זורם, לוחש לי
בוא.
בוא
עכשיו.
|
במחוזות של שלוה
אני צוללת במים שקופים
מלאה אהבה אני
רוטטת כמו דג בירוק וורוד.
|
מתוך המסך, בקצה הלילה
מאפלת היער, מיללות
הזאבים את עולה
שוררת,
נועצת מבט של
איילה טורפת,
|
אם רק היה עוד נס אחד נשלח לשם.
אחד,
אפילו ארעי לפרק זמן קצוב, לטעימה קצרה אחת.
לולא היו האלוהים בונים דווקא שם את ביתם.
|
כמו השקט
המחכה להישמע
כמו טיפה של עונג
בענן אשמה.
|
רוח קיץ
בליטוף של ערב
רך בצהוב החול,
ופס כתום בתוך
ברק העין.
פס כחול.
|
נוצה על בטנך,
שביל רוק קריר
קול גניחה,
הרעד
נס השיכחה.
|
כי שבע אפיים ארצה
ועשר קבין לא אירא
עד קץ הימים אחכה לך,
עורגת, קרה וברה.
|
בתיק אחד רגיל,
שמונה קילוגרם מאתיים,
בלי דעת מסתתרים
שלושים וארבעה הורים
(לזו עם המטפחת שתי בנות),
|
תמיד
כשהיא נזכרת, היא
שומטת לסת תחתונה
בוערת בעפעף מוצל,
שולחת עוד מבט בהיר -
כמעט מהיר מדי לעין עירומה
|
עכשיו במספר
יש שירה.
חורי תולעים,
רצפת נצח שחורה.
|
אולי בשבילכן, ילדות
יפות שכובות על הכביש
בערימה מפוייחת
בוהות בי...
|
זו לא בצורת,
כשהגשם מאחר לבוא.
זו כמיהה,
מין צפייה דרוכה, שקטה,
מוכנה לו כשיבוא.
חגיגית כמעט.
|
ריח קדמון של מוות עולה באפה, מטלטל אותה, חודר תחת עורה, קר,
רטוב. היא מצמידה לגופה את הילד, כף ידה מכסה על ראשו, נסוגה
ועיניה נעצרות על עיניו הכהות והיא רואה דרכו, רואה שכבר איננו
כאן, כמו היה בבואה למישהו רחוק שכבר חדל להתקיים.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
