|
ברגע שנולדתי התחלתי למות.
איפה הילדות?!
...
אז נכון שבדרך כלל אני לא בעד כל הקריאה לתשומת לב הזאת,
אני אפילו די שונאת אנשים כאלה...
שעושים הכל רק כדי לקבל תשומת לב מאנשים.
יש לי עבר עם אנשים כאלה, מסתבר.
ופעם הייתי כזאת, שרוצה תשומת לב, בכמויות, ומוכנה ללכת כמה
שיותר רחוק כדי להשיג.
|
כל מה שהיה לנו להגיד נגמר ביום בו עזבת.
חבל לא?
מתלבטת אם להגיד לך שאני מתגעגעת.
לחיבוק שלך.
אליך.
|
מתיקות אינסופית מלווה בכאב עמוק
|
דקה, חמש דקות, שבע דקות, הזמן מזדחל לו באיטיות, היא לא
מתייאשת, מנסה להרגיע את עצמה ואומרת ללב שלה שהוא יבוא.
והוא, כמו תמיד, לא בא.
|
אני הרבה פעמים תוהה אם אני קיימת אצל עוד אנשים
|
זה הדבר הכי נפלא שקיים, אבל זה לא כל כך קיים.
כולם אומרים שזה מתוק וכייף ואדום, אז בינתיים זה נשאר בגדר של
חלום.
|
קילוחי דם מעטרים צד אחד, בעוד הצד השני מחייך בסיפוק. העבודה
עומדת להסתיים.
מישהו חייב להפסיד
|
ואני, יושבת פה, מחכה לתשובה, לסימן, משהו שיאיר לי את הדרך.
בסופו של דבר כמו בכל הסיפורים הטובים- הוא יהיה עם אהבת האמת
שלו, זאתי שלמרות שהיא פגעה בו כל כך הרבה הוא עדיין אוהב
ותמיד יאהב.
|
הרקע כבר לא היה אותו רקע, לא היו סביבי הרבה עצים, וחושך וריח
של מדורות כבויות למחצה, האנשים התחלפו, לא היו לי מאבטחים כמה
מטרים לידי שיצילו אותי ויביאו לי אש, החניכים לא ישנו לידי
במין שקט מעיק כזה.
|
תפסיקי לחשוב שאת מיוחדת
את
סתם
כמו...
כולם.
|
היא הייתה תקועה אי שם בין הילדות, התמימות וכל המתיקות
שמתלווה לגיל הזה, לבין הבגרות, האמיתית, הכואבת...
והיא לא ידעה לאן היא רוצה להגיע.
|
עוד שנייה הכל יתחיל, ובמובן מסוים אפשר להגיד שהכל ייגמר.
חיים חדשים,
התחלה חדשה.
מישהו חדש.
|
וכולם מוחאים כפיים, וכולם שמחים, אני שומעת רק צחוק מתגלגל,
של אנשים שפעם אהבתי.
|
אני חושבת לעצמי-
למה כל כך מוקדם?
ויש אנשים שיגידו לי שככה זה היה אמור להיות.
אין כזה דבר מוקדם מדי..
ושאני אתגבר, בסופו של דבר.
|
אז שימסור ללירז שאני אוהבת אותה, הכי הכי בעולם, ושאם הייתי
יכולה - בהחלט הייתי מחזירה את הזמן אחורה.
ושהיא, אחת משני האנשים היחידים בעולם שהייתי מוכנה למות
בשבילה.
טוב אפשר לומר שזה די מתגשם לא?
|
לילה, מטבח.
היא נכנסת בצעדים חרישיים למטבח. בולעת במבטים שלה את כל מה
שיש שם, יודעת שהיא בחיים לא תוכל להשיג את זה. היא כבר שלושה
חודשים מתפקדת על בטן ריקה, לפעמים זה עושה לה תחושה טובה, של
כח, לפעמים היא מרגישה דפוקה.
|
כל החיים שלי התעסקתי בסצינה הזאת, של התא טלפון, הנערה, הבכי,
הגשם.
כל כך רציתי שזה יקרה לי.
|
הוא אומר שזה מזכיר לו את ונילה סקיי...
|
רק דבר אחד היא הצליחה לעשות- לצעוק.
והצעקות שלה היו הדבר המחריד ביותר ששמעתי.
כמה כאב, כמה צער, כמה כעס, בנשמה אחת מסכנה.
|
"יושבת, חושבת, ולא יודעת מה לעשות"
אני חולה.
חולה מגעגועים... מתי תחזור כבר ילד יפה שלי?
|
כל זה קרה כשישבתי בספסל הנצחי, וכמעט הדלקתי עוד סיגריה.
כמעט התקשרתי אליך, להגיד לך שאני אוהבת...
|
היא מורידה את כובעה ומעילה, דמותה לאט לאט מתבהרת.
נשימה נעתקת.
כ"כ יפה...! כמו פעם.
רק כמה צלקות מכסות את פניה, וידיה חבולות וגובס כיסה את הרגיל
הימנית, השבורה שלה.
עוד שתי שיניים חסרות.
|
כולם אוהבים את לוליטה,
כולם מזיינים את לוליטה.
|
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבלילה הזה, החוקים נשברים
|
היא אמרה לי שהיא תמיד אהבה אותי, תמיד תאהב, והכי חשוב עדיין
אוהבת.
|
כלומר...
מבחוץ מחייכת כאילו זכיתי במיליון דולר, אבל בעצם בפנים
מתחוללת סערת רגשות, כזאת מהמובן הרע, מנסה להמשיך הלאה, אבל
לא מצליחה.
|
אנשים ניסו לתרץ את המחלה הזאת כאנטי נורמלית, ואני תוהה, מה
זה בעצם נורמלית?
|
דמויות מתחלפות, רגעים משמעותיים, שיאים חברתיים, שפל רב.
חושך, אור.
חושך
אור.
מערכה ראשונה מסתיימת.
|
היא מזמינה אותה להצטרף אליה, ואילו היא- מהססת. פותחת בצעדים
חרישיים, מתנוענעת לפי הקצב, בעדינות, זורמת עם המוסיקה
הנעימה. לאט לאט- מתקרבת למרכז.
הן מביטות זו בזו, לא מסירות את עיניהן, במין אובססיה, אחת
מהשנייה.
|
לפתוח את העיניים רק עמוק עמוק, מתחת לכל הזיוף הגדול הזה.
לחייך.
|
השעון מראה על שש בבוקר.
מישהו פוקח עיניים, מתמתח, מחייך חיוך של יום חדש. תריסים
מוגפים, השמש שולחת קרני אהבה לכל העולם. היא מחייכת חיוך של
"אני הולכת להשאר כאן עוד הרבה".
|
הסתכלתי עליו בעיניים החתוליות שלי (עיניים חתוליות זאת
מחמאה?).
נתתי בו את המבט החודר שלי... זה שתמיד קונה את כולם. הוא נראה
לי די אדיש, יחסית לחיוך העצוב ולעיניים שלי, שמסתירות כל כך
הרבה עצב...
|
ילדה קטנה, מביטה במראה. מלטפת את גופה בהנאה. עיניים מרוחקות.
היא מתרפקת על העבר ומציצה ללא הרף אל העתיד. היום שלה מורכב
מרצף זיכרונות שנכוו בבשרה ועדיין מהתלים בה - עוצרים אותה
במקום.
|
היא ממשיכה לשחק במשחק שהכל טוב לה.
ריצה אינסופית לעבר מטרה לא ידועה, וגם ככה אין לה כל כך
משמעות. כבר שוכחים לשאול לפעמים למה זה חשוב.
|
אני שונאת אותך.
אבל כל סיפור שני שלי הוא עלייך,
נמאס לי מזה!
לא רוצה להנציח אותך על הדפים, אבל אני פשוט לא יכולה,
את כמו סמים- סמים שדופקים לך ת'ראש.
|
זה רק להעיף מבט מעבר לכתף שלך
|
תתבלבלי עם המילים המוכרות שלך והאדישות
תהפוך לחום.
|
שפתייך עדיין מהדהדות בי
הן אלה שהשאירו בי טעם של
|
הוגה בך כל הימים,
מנסה להבין, לאן נעלם הזמן
שלנו.
|
התבודדות.
נפש פצועה תוהה
נגמרו הריגושים
|
פנימיות מיוחדת שנלחמת על מקומה
בעולם אכזרי
|
כל משוררי הפעם אורבים לי בפינות חיי והדרך
בה בחרתי להנציח אותי כל כך מתיימרת
|
יושבת, כותבת, שוכבת.
נאנחת ללא קול
מנגבת אגלי זיעה
כותבת.
|
ואולי
כל זה רק מעטפת של כל הפערים
שבחיים לא נצליח לגשר עליהם.
|
איך פתאום ההשתוקקות הזאת לשיחה
השאיפה הגדולה
להיות נקייה
להבין, להרגיש זה טוב,
|
איך את מסוגלת בכלל לחשוב שאני יותר נפלאה ממך.
|
כולם לידה עצובים, מדוכאים, בוכים.
לפעמים היא נסחפת, מושפעת מהסביבה, רוצה להרגיש רע עם עצמה
ומחפשת סיבה.
|
ואם זה בכלל לא אמיתי?
אם סתם המצאתי אותך במחשבות שלי, וברגע שאפקח את העיניים אתה
לא תהיה שם?
|
אני בחיים לא אפגע בך פיסית - את יודעת עם סימנים כחולים
ודם...
ואני גם מנסה לא לפגוע בך נפשית. כי מי כמוני יודע שהדמעות
כואבות פי אלף מהמכות.
את ממש יפה.
|
הלילה ישנתי במיני תנוחת עובר, הידיים אחזו זו בזו בחזקה
ותפסתי אותן עם רגליי.
הורדתי את הסווטשרט הגדול רק כדי שהקור יוכל באמת לחדור
לעצמות, לרעוד קצת.
זה היה כמעט כמו להיות לבד, באמת.
|
לפעמים כשקר לי בלילה, אני עוצמת את העיניים חזק, ומנסה לחשוב
על האש שהמדורה שלנו הפיקה, ואז מתחמם לי קצת.
|
אתה הגורם לרוב הבעיות שלי.
אתך אני שוברת את השגרה.
אתה האפיסת כוחות הזאת שלי.
מתי כבר תגיע הפגישה המחודשת שלנו?
אני אוהבת אותך...
|
הזמן עובר, הנוף והעונה משתנים, האנשים משתנים, רק הילדה
נשארת אותו הדבר, חוץ מזה שהיא התבגרה. והיא כבר לא משחקת עם
החיים שלה כמו פעם. היא ממשיכה לשבת בחדר שלה, מתיימרת לחייך,
אבל בעצם בוכה. עוד יהיו לה תקופות של אושר, אבל הן תמיד יהיו
מוכתמות, בדמעות שלה-
|
הרבה אנשים כותבים על זה,
אינני יודעת אם הרבה אנשים כותבים את זה.
|
ישבנו לנו מתחת לבית של אדם.
שיחקנו בגפרורים כאילו היו עם שלם, ואנחנו האלוהים שלהם.
דיברנו על כל נושא אפשרי שקיים,
ולמרות כל החופשיות שזרמה בינינו היה משהו שהפריד.
הנושא שאסור היה לדבר עליו.
|
מה? כן... הכל בסדר!
לא לא... באמת ששום דבר לא קרה... חחח
ממתי זה התחיל? אני חושבת שפעם אחת שראיתי "דוסון קריק" והם
העלו את זה שם, משהו התחיל לעקוץ אותי.
|
זה הרגע שכל העייפות מתחילה לתעתע בגוף ובנפש, כל הבעיות
שמעסיקות את הבנאדם נעלמות כלא היו. הרגשה שעוד רגע אחד והגוף
יתמוטט על המיטה הרכה, וישקע בתרדמת נצחית.
|
אחת מגלמת את האושר, והשנייה את הייאוש.
|
ולפעמים הייתי אפילו מעדיפה שבזמן שאתה מחבק אותי חזק ואין לי
אוויר לנשום, להישאר ככה עד שאני איהפך כחולה...
|
|
|
לזכור ולא
לשכוח. אם שכחת
- תכתוב על
היד.
הדרך הנכונה
להתייחס ליום
השואה |
|
