|
אני לא מספיק מעניינת או מוכשרת בשביל לרשום על עצמי
כאן...
אבל מה שכן, הייתי רוצה להמליץ על כמה אנשים שכן
דויד גרוסמן
סמי מיכאל
סביון ליברכט
אדגר אלן פו
של סילברסטיין
יש עוד כמה..
אני אוסיף בהזדמנות
יום נפלא לכולכם
יצאת והסתובבת פעמיים או שלוש להסתכל בי ולהגיד לי שלום אבל כל
פעם הבטתי למטה, ורק אחרי שהסתובבת חזרה, הסתכלתי עליך. רציתי
לרוץ אחריך החוצה, אבל לא הצלחתי. משהו עצר אותי, כנראה אני.
|
לא ידעתי איך קוראים לו אבל ראיתי אותו כל יום מהחלון שלי.
תמיד היה הולך מדוכא, גורר את תיקו על המדרכה. אפילו פעם אחת
הוא לא הרים את ראשו והביט למעלה. אבל אני מתוך הרגל כבר,
הסתתרתי תמיד מפחד שהוא יראה אותי.
|
לפעמים אני מתפלא איך הצלחתי למצוא אותה. ערכתי ראיונות עבודה
להרבה נהגים מזדקנים כשפתאום היא נכנסה עם ריח מסחרר של בושם,
עגילים מתנודדים וחיוך ענק על הפנים ואמרה לי: "היי! אני מאיה.
רוצה לצאת לנסיעת ניסיון?"
|
לפתע עלתה לו תמונה לראש. הנשיקה הראשונה שלו. זה היה במסיבת
ריקודים שחבר שלו ארגן, במשחק "אמת או חובה". זו הייתה נשיקה
קצרה וחסרת משמעות, אבל משום מה הוא זכר אותה כאילו זה היה
אתמול.
|
אני מתבוננת בתוך נופי העצבות של ילדותי.
אין שם שום דבר ממך.
מציירת בעפרונות צבעוניים, ילדה עם סוכריה על מקל.
|
מרגישה בתוך מבוך, כלא. הכלא שבניתי לעצמי, בעצמי. טיפונת אור
מצליחה לבצבץ דרך חרכי תריס העץ, שפתוח כדי סדקים עדינים.
|
היא פשוט ישבה בתוך גוש הקרח שלה במטבח ועיניה הגדולות עצומות.
היא לא פחדה בכלל. או לפחות כך היה נדמה להם. היא פשוט ישבה
בשקט, מתחת לשמיכת הצמר שהם שמו עליה כדי שתפשיר.
|
הוא מלקק ונושך בעדינות ואני מרגישה איך לאט לאט גופי זולג
ממצב ישיבה והשענות על הקיר למצב של שכיבה. אני מרגישה איך כל
אבריי...
|
|
|
זאת שאהבה את
התל אביבי, אנא
צרי עימי קשר
במהירות האפשרית
לבירור רגשותייך
כלפי ירושלמים.
ירושלמי, עדיין
לבד. |
|
