|
8 דקות לחצות
ואין לי מנוס, רק לחצות
בעורי, ערירי, את הלילה.
|
When life gets poor as fake
The warriors are tired
They all can use a break
The land can use some flowers
At night they're saying prayers
And asking god to listen
Not thinking someplace else
The people really need him
|
i owe my own
little voodoo chile
sometime we go wrong
|
אהבה יחפנית ופשוטה
יתומה מעתיד וזמנים
זה אולי לא היית אתה
אך עד תום - זו הייתי אני
|
אהבות שכאלו כבר לא קיימות
שחולפים הימים בטוויית חלומות
ושמיים לאל מבקשים להקדיר
אהבה בה עולם מתאבל ומחוויר
|
כמה יפה כעת אורם של פנסים
בחלוף צלך על קיר ביתי.
|
כולם מחפשים את האושר
אני היא
|
בתוך מקצב אילם
ואוזן חרישית
אני שומעת את -
יוצר הבראשית.
|
צריף רעוע ואבן חרוכה
להניח ראשי העייף
והלב יתמלא בשמחה
אם אחת רק תאמר לי:
אוהב.
|
אתה מרקיעי השמיים
מפיל כוכבים לרצפה
דמעת מלאכים שבינתיים
לבשה דמות אדם וחייכה
|
איפה אתה
תפילה הדוקה
כבר הפכה לתושבת מרום
איפה אתה
נשימה נעתקה
במרחק של תקווה או חלום
|
איפה שאתה נמצא - זה בית
עם פינה להניח ראשי ולנום
להגיף את התריס, לכבות את האור
ולא לבכות על הבית ההוא
|
ולא ישוב אותו מקרה נפלא
על פרשת דרכים סתורה מדרך
אליך שוב-לשוב ובלי מילה
למצוא בך שתיקה שלא שואלת
|
על צמרות האהבה תלויה מזכרת
ונשמות אשר פסו מן החיים
דולק אורם ועל חלון חדרי כל ערב
יוקדים בלב המתעמת עם הבקרים
|
אם יגידו:
הלכה בת המלך
לשאת את ליצן החצר
פשטה את ידיה כהלך
ובו נאחזה כעוור
|
והיא מתרחקת
כל יום - כבר אתמול
היא אימא שותקת
שוכבת בחול
|
את קולך הלחנתי בתו
והוא התנגן ואבד
ושוב לא ערב לאוזניי
|
אבל עכשיו, אם תסלח לי
אני שותקת ומדחיקה
סוגרת זרועות סביב עצמי
ומתכרבלת עם השכחה
|
זה כמו חצי ירח למשך שבועות, משהו חסר ובא לבכות...
|
הנה היא אפרודיטה
מלכה בקנה מידה
גלולה מרה המתיקה
את סוף האגדה
|
לה אתה יכול לספר את סיפורי הגבורה של חייך
אולי עוד ישנן נסיכות שמוכנות לברוח עם מורד מלכויות שכמוך
|
לכל אחד נדמה
ישנה שעה אחרת
בה שחר נאנח
ובאה עת ערבית
|
את חמה וחשכה בתהום
ושתיהן לא תושטנה ידיים
מן המוות ליעור כחלום
ולשכוח חיי פעמיים
|
בוא היום לפני שיעריב
לפני שמואזין יקרא מעל -
המסגדים המהוהים בתל אביב
בגבול של יפו, ליד שעון המגדל
|
והחיוך הפך לדמע והשירה היתה הספד
את המילים שלא אמרת חיוכה סיפר
והלילות הפכו בדידות לאושר משגע
עד שהסהר החצוי הפך פחות חיוור...
|
...ואני בתומה של עלמה נעניתי והפכתי אותו לשלי
|
גם קולומבוס חשק את אמריקה
כמו שאסטרונאוט מפנטז על חלל
הוא ראה בה גברת גאה ועיקשת
ונטש למענה את פורטוגל
|
אך למביט בך מן הצד
יש הבנה כופרת ופושעת
של שחור ולבן ושלך -
שכמעט ומוציאים אותי מדעת
|
בעלי שיחיה, הוא עילוי בתורה
ורבים הרואים בו "מנהיג"
הוא אחד ממיני נפלאות הבריאה
וכינוי חיבתי לו "צדיק"
|
לא ממש מובן או מוגדר מה שניסיתי לומר...
|
"אילולא היתה השירה אלוהית
לא היינו מזייפים כל-כך..."
|
רסיסי טללים בשמש
על ריסינו כסומים
ומראות תפילין וילד
בך שבויים ומוקסמים
|
חלפה התקופה.. ניתנו הדינים
ושבנו לכאן בשנית
|
דני ואני בבן יהודה
ות"א נראית כ"כ תמימה
והוא תמיד חיכה לי שאגיע
ובשעתו - אף לו חיכתה האדמה
|
דרכו של לב אביון היא אור וחסד
דרכו של לב אמיד היא העדר
בכל הלבבות חסר הקסם
מלבד בתוך לבו של העיוור
|
אני ילידת התמוז
ואתה נולדת באב
|
אהבה ראשונה
היא הפעם היחידה בחיים
שאתה באמת עצמך
והפעם האחרונה שאתה
מאמין בעצמך
|
לא, לא חולמת -
לצעוד בלבן
ולהתעורר לשחור
אני כבר הבנתי מזמן
שבשביל סטוץ
לא מתחתנים עם השמוק!
|
הציפורות שלי חדות מקור
והן שועות אל קרב במעופן
כנגד חמסינים ורוח כפור
נושאות את ברכתי אל האדם
|
הורה לך אהובתי
שנפלת שדודה בדרך
זכרונות מבית דוד
מספרים עליך כרך
|
אולי בחלומך יבריא הצער
אולי יבוא האושר במקומו
אולי הליל לא יכבה הסהר
ולא יסור כוכב ממקומו
|
עת האוויר ניצב נוקשה כפלד
והעצים עוברים לדום קפוא
כשביניהם עוברת נשמתו של ילד
אתה שואל.. האם יגיע התמוז?
|
לא באתי אליכם מהרחובות
עמוסת חוויות על פת לחם
ומנת רעב
|
בחדר המיון של ההשראה -
יש המון פצועים.
|
הפחד לוותר לרגש
ולעזוב את שדה הקרב
קשה ממטרים של גשם
בשמי ערבית מוכי שרב
|
היא לא כמהה למחיאות כפיים
אף לא למבטים הרעבים
לרגע מטורף, אולי לשניים
על הבמה גומעת מרחבים
|
הפיהוק נפקח בין ויכוח נצח
המוסר מצליף לקח בעצלות
רגל מול כף יד - זמן להתמתח
עוד מעט יחול השיעבוד
|
כי השקט הזה מכרסם בי חלקות
לא נותרה בי אף עצם שלימה
הוא נוטף על לשדי במילים חלקות
ואני בו שבויה וכלימה
|
שיבה בשיער
לאות בידיים
כותבת לאהוב
בלי לחתום בנשיקה
|
אך שם... על גבול הקושי
פתאום הוא שוב נפתח
בוקע בלי לחשוש כי
הוא כבר מכיר אותך
|
האם תמימות הצמרות
המרקדות עת ערב
ומלבינות את ערגתי
כדי לרפא מכאוב
אני שומרת אוצרות
הבוהקים אחרת
צרופים הקפד בשירתי
כדי להאיר בטוב
|
ואז בא הרוח
העיף רגשות באויר
ואני עוד אוספת
כמה נקודות
וכמה אותיות
וכותבת לו שיר
|
ביקשתי לדעת לרגש
והוא שניטע בתוכי
הלם בנפשי הנרגשת
הטיל בי אותות לנצחים
|
לימים היא הפכה מכובדת
סוררת בתנועה מתמדת
בין רצונותיה שלה
|
זו השעה בה הספר נפתח
והפרק בדיו מיוסרת
נכתב בשורות אדומות מכאב
מנוקד בשקידה מיותרת
|
אהבתי את קולות המים
הזורמים במיזרקה
את ריח הכלור
את הטיית האור
על האדם שהזמין עוגה
|
לא אכה לך על דלת
לא אשיר אל מול חלון
לא אכביר עצמי בפלא
לא אומר: אתה ראשון
|
איך מציירים פרידה
שתהיה נוגעת
שמי שיעבור
ידע שכאן מונח
אדם עייף ובידו
עולם אשר נלקח
|
אמור יונתן, נא הגידה
ימים נתייתמו למכביר
אך מי את את הצער הועידה
למחוק מלבך את השיר?.
|
הוא אל הזכרונות
מרטיט ושוב גונח
מחליש את מאורה
ילדת ירח
|
האריות עוד דוממים
עוד בלכתי,
שתיקה של לוחמים
על אדמתי.
|
ובמילון שלי כבר אין מילים
שבאות והולכות בצמדים
וכל מה שמחבר בינינו
כבר שייך לעבר וכבר שנינו
|
ואז נמשך הנצח
ונמשך
והשיער מלבין
וגם הלב סולח
|
פשוטה, כמו ים
פדויה, כמו ים
לשמש ולתום
קרבה לקו החוף ושוב
נסוגה לאחור
|
בא הזמן ודרש את שלו
מאדם עם עבר
וילדה אבודה
|
לאהוב אותך
זה כמו צלקת
תמיד נשאר סימן
של זכרון
או עצב
|
לא הכל חייב להתחבר
להיקוות בין רגליך
ולרעוד אתך
|
אסטרולוג אחד אמר לי שהכל בהיר
שהחיים שלי יפים ואין מה להסביר
רק אם אפשר מוטב לשכוח מה שרע לזכור
ולשובב קצת את הרוח - כדי שלא תיפול
|
לכתוב
ולבכות...
זה אותו הדבר
הן אותן אותיות
שסופג הנייר
|
יום בתוך גיגית גדולה
שלא משיטה אנשים
רק מצבים חולפים
|
כאב שרק בספרים
יודעים לכתוב אותו
ובחיים
יודעים לבכות אותו
|
הצער הזה שעוקב אחרינו
ניצב על הפתח, אדום וצורב
שופך במילים בודדות את דמינו
גורם שנשכח שהלב עוד אוהב
|
ואנו אבדנו
כמו שני דגים
שהזרם התיש
|
ומאז האחת שעיניה ריקות ואחת שצוחקת במן צעקות...
|
אתה מוזמן להמתין עמי לגשם
כולם אומרים שהוא יבוא
שענניו יסתירו את השמש
והגלים יציפו את החוף
|
אני מאחלת לך -
שתהיה עשיר ומוכר
ושבתוך הארמון שלך
יהיה ריק, מעיק וקר
|
מפחדת לנסוק
ולבכות מאושרת
ולצחוק עם סיבה
ולצחוק
ולפסוע ברחוב
ולהיות האחרת
שרציתי להיות
כבר אתמול
|
כל האנשים החלשים
התקבצו בערב יום שישי
בתוך מצב הזוי
מאוד לא מקבירי
ולא חיובי
|
המילים החזיקו אותי בחיים
כשהייתי ילדה שתקנית
הן היו היורה בשמים ריקים
שהזין את פירות אדמתי
|
אז חייכת
ואני כבר לא זכרתי איך
אתה נראה כשאתה מחייך
|
אם הייתי יודעת כיצד לא לפחוד
הייתי אוזרת עזות
על מצח צובעת לי אות ניצחון
ולא מפחדת למות
|
הלילה נסדק,
בקו הרקיע
הופיעה שתיקה צהובה.
קולות בית הכנסת
עלו במפתיע
מתוך הזריחה אל לבה.
|
היום אני באה ממקום אחר
ושם אני נמצאת לבד
הולכת רק עם עצמי
ולא חוזרת אל אף אחד
|
אני כבר אישה,
אני רעיה,
ולנו -
כ"כ רע היה...
|
עלו מחשבות לשמים
למסור דין אדם ואשה
האור שדקר בעיניים
היה לי אדום מבושה
|
יש לה דמעות מצולקות על הידיים
מסמנות את כשלונה האחרון
הבגדים נלחמים בגופה על חלקה
שמזמן נכבשה על גבעות מרובות
|
אורה של גחלילית את מלכדת
כאור אותם נרות של בוא שבת
למול ההר גבעה אינה נמדדת
נשאת את גבעוליך וקמלת
|
לא תרמסו אותי יותר
על אספלט התחושה ודם הפשע
צמחו עצים עם שורש מבתר
אל לב האדמה וצחוק הישע
|
מעולם לא מחיתי על אי צדק
ורוב בני האדם טועים
אבל בינינו, בכל גוויל של קודש
ישנו גרגר אבק של חטאים
|
על רצפת ביתי נהגתי
לצעוד יחפה
לצעוד שזופה
והייתי ילדה
שרועה על רצפה
|
מובלת לעבר השמש
כהלך אחר הזהב
היכן שנגעת בי אמש
הותרת טביעות כגנב
|
שילד ילדים וירעיב את עצמו
(כי הרי הגברים אוהבים עצמות)
שיבכה בסרטים ויצחק בלי סיבה
וירצה את הסקס רק מתוך אהבה
שיספור "נקיים" אחרי המחזור
ויספוג: "תישאר במטבח" ברמזור
|
העיר היתה ירושלים
המסדרונות היו קודרים
אני חלמתי על הבית
והם דיברו על אלוהים
|
שירי אהבהבים
נוגנו בשפתותיך
מול סהר המולד
בכתם השחור
|
אנום כעת ועל פתחי - הפת שברשותי אניח
וצעדיך אל ביתי יהיו לי כביאת משיח
אסוף את טעם שפתותיי ועל לבך אסור לשכוח
בנשמתך אצור דמותי - רק שם מותרת היא לטבוע
|
השילי תפילה משפתיך
כבוי גהינם לתמים
השיבי אחור פסיעותייך
והיו הכושלים לקמים
|
אך לא בשל יופיי עיניי
ולא בשל שלכת
הלכת שבי אחריי
ולא הרחקת לכת
|
ואני אספתי
אות לאות
לצרף לי את שמו
אל שפתיי הכמהות
|
ואם תלך, לאן תלך
ואם תלכי, אז מי יבוא
וזה חמש עשרה שנים
את ואני - אנחנו פה
|
השקר לבש עצבות.
והוא מספר לי שאחריך העולם ריק מאהבה
והאנשים מתהלכים בו לבושי שק ואפר.
|
תבכה
בגדתי וטעיתי
ואני לא נקיה מאשמה
גם אני צחקתי ובכיתי
פעם איתך ופעם בגללך
|
אמש לא נזקקנו להסבר
מסרנו את המילים לחושך
ואת שסיפרנו בדממה
שמע גם אלוקים הטוב
|
ואמרת לי:
תכתוב קצת עלינו
על מה שיכל להיות
כי בין השורות נבראנו
וביניהן נמשיך לחיות
|
הוא קורא לי
"ילדה" ו"תלתלים"
ולפעמים אני צוחקת
למקרא אותן מילים
|
היש לשקט צליל?... השחור האם דומם הוא?
קרני השמש מסתבכות בשערי
אדם שב לעפר ועין לא תראהו
וסודותיו של כל יכול ממני נסתרים
|
לאן היא פורשת השחר גפיה
לטמון יריעה לשוטה
יבואו עלמה וקשיש
יעטוה
טובלים בה בעונג נבזה
|
|
|
אולי מישהו כבר
אמר את זה אבל
לדעתי
קומוניסטים הם
סוציאליסטים בלי
חוש הומור |
|
