אביגיל בכלר יכולה להיות אמא שלכם. מה אמא, סבתא.
היא נולדה ב-1948 בחיפה, ובחיפה היא גם גדלה.
היא למדה בבית ספר עממי, ומעט בתיכון, ואז העיפו
אותה מבית הספר. היא ניסתה בעוד תיכון - אך מה חבל -
גם משם היא הוטסה בבושת פנים.
התגייסה לצה"ל ב-1967 (יום אחד לאחר שוך קרבות מלחמת
הששת) וטרראח.... גם שם וויתרו על שירותיה, והיא עפה
גם מהצבא המהולל ביותר בעולם.
ואז, לאחר שכבר ידעה לעוף לבד, עלתה לים כצוערת
סיפון בצי, הצטיינה, והפכה לקצינת סיפון.
לאחר חמש שנות קצונה ירדה מהים (ביוזמתה!) והצטרפה
לקהל הסטודנטים באוניברסיטה העברית, (בחוג לבלשנות
של השפות השמיות). היא כמעט גמרה תואר ראשון, ואז
נחטפה למשרד רה"מ, ללשכת היועץ לעניני ערבים, ונשארה
שם 5 שנים מרתקות בהן עבדה עם הבדואים בנגב.
זהו. כיסינו 30 שנים ראשונות מתוך 56 שיש לנו
בינתיים. המשך יבוא.
כן. איפה היינו. ולמה מבקשים פה לכתוב בגוף שלישי?
ולמה אביגיל בכלר מצייתת?
כמו רבים מבני דורה והסביבה הקרוב של אותו דור,
אביגיל החלה את חייה בהרי הכרמל הירוקים-תמיד,
הפראיים, הקדמוניים, הבתוליים, הבלתי-מחוללים, בבית
שבו לא היה מקרר חשמלי ואיש הקרח היה מגיע אחת
ליומיים שלושה רכוב על עגלה רתומה לסוס מסכן, ולא
היה בו דוד חשמלי ואת המים היו מסיקים בקרשים ובאש,
והחלבן היה בא כל בוקר על עגלה וסוס גם הוא, וממלא
כלי בית בחלב מתוך כדים (כמה היום? חצי כד? רבע
כד?), ואיש הנפט היה בא מדי מספר ימים בחורף, שוב
עגלה וסוס, וממלא ג'ריקנים ביתיים מקומקום עם פיה
ארוכה (כמה ליטר?) כדי לחמם את הבית בתנורי נפט
גבוהים וגליליים...
היא הגיעה אל סוף גיל העמידה, או שמא מדובר בתחילת
גיל הזקנה, כשהידע העיקרי שלה הוא מחשבים, אינטרנט,
וזה גם תחום עיסוקה.
מי שהתחיל את חייו בליטופי סוסים ברחוב שלו
ובהירדמות לצלילי הערש של תנים משוטטים מתחת לבית,
ויסיים אותם בעולם המחשבים שכבר לא כל כך משנה לאן
הוא יגיע, הוא בר מזל מאין כמוהו. זה כל מה שאביגיל
רוצה להגיד לסיכום.
אבל אנחנו עדיין לא בסיכום. הגענו רק לשנה ה-30
בחייה, והדבר הכי חשוב שקרה לה עדיין לא קרה! אבל על
כך, בפעם הבאה.
מתאבן:
צפו להתפתחויות הבאות בחייה של בכלר, כי המאורע
המעצב, האירוע החשוב ביותר בחייה, יתואר בפרק הבא!

בני-דודים ארצישראל בסופו של דבר, אני נותרתי עם הבעיה איך לקחת אותו לירושלים ולא לסכן אותו, כי למען האמת ממש לא התחשק לי לראות אותו נהרג וגם לא להסביר אחר כך איך זה קרה. התלבטתי אם לקחת נשק מהנשקיה. חשבתי, שיותר בטוח עם נשק, למרות שאז אהיה מוכרח גם ללבוש מדים. בסוף החלטתי, ש