|
ילידת 1989.
השירים הם לראי נפשינו
ירושלמית במלוא אופקייה ופסימית במלוא גליה
ומה עוד היא צריכה בשביל לכתוב שירים
(עצובים)
חריקות לא מעטות נשמעו, צלילים לא ברורים, אבל הרס נגרם לו.
הרס, כמו שצריך.
|
אני חושבת
לדפוק בדלתות
אלו פעם
ולברוח
|
נשקי אותי אדום
בלחיי
נשפי עליי שקט
של מנוחה
|
כיוונים ניגודיים מתארכים
ללא תום
|
האצבעות כבר
עייפות המוח
לא רוצה
להמשיך לחשוב
|
שהמבטים אינם אותם מבטים
שהבזקי האור אינם אותם הבזקים
|
לעת ערב,
צללים מתבהרים
לתמונה ברורה
|
כשתסתובבי,
תגלי את פניי
שהן מוכתמות
ומושחתות את
היעדרך
|
אבל אלוקים
השמיים כחולים
והכעס גדול מנשוא
|
אני שותקת, איני אומרת מילה
זה כבר זמן רב
מסתכלת בדממה
על עולם שהולם סביבי
|
אני רוצה להיות
ענן, חלום
מ צ ב ה
אני רוצה כבר -
|
אני אוחזת עצמי
היטב, חגורותיי מהודקות
|
להקשיח שרירים,
להתכונן לאנקת הכאב הנמלטת
|
כשכיסיתי אני אותך
בשמיכה נוספת,
בודקת שכולך מכוסה בשלמות הדורה
|
לפעמים, אני רוצה לספר לך,
גם אני מתפרקת מכוח הרוח
|
האם מישהו חש את
הרוח המלטפת, העונה?
|
והם קטפו פרחים
לחורש יד ביתם
|
גוויה מוטלת בבית
מרוחק כלשהו
|
בדף
כתוב, התווים צרור
בכתם הדיו
החנק מנגינתך בו
|
ואצלי, כמו אוסטרליה
של ישראל
אצלי עוד חשוך.
|
על רפסודת החיים
בין הצלילות
אני שוכבת
מנסה לגלות לעצמי
אור יום
|
אם לא תבוא
היום התשועה אז
אין.
|
אני נלחמת עליך
בכל כוחותיי,
גם אם אינך
נלחם עמי.
|
חבויה ממבטים פולשים תיוותר
טפיחת הבטן
ההרה את המציאות לפועל,
היוצקת את הקרקע
|
כמה אלמנות אני מכיר
אלמנות של בעל וגברים
|
צלילי חרטה
במעשים שלך,
גורמים לי
צער
|
על קו האופק אנו
דואים על פני הים
|
אמרת שאת אף פעם לא
מדממת
נותנת לדברים לחדור
עמוק
|
אפילו אבא בסוף אמר
שאפשר.
|
גבר שכמהה לקרבתה
חיפשתי
בכל העולם
|
קריסה קצרה ודקה.
בלי הרבה רעשים,
בלי תאומים
|
אני מעירה את החלונות
במגע של קצות אצבעותיי
|
את כבולה במציאות
בכח-הדק אימתני
ללא יכול
לעוף.
|
אינם יודעים,
גשמים עוד יבואו לנטוף כאן,
לנקות האוויר הזועף
|
הרחמים עוד ישובו
מבטיח הרבי
אבל לי נותר כעת רק
אבן של קיר
|
אני לבד במקלחת, על הרצפה
נראה לי שבכיתי,
ואני מתפללת שהלילה הזה
ייקח אותי איתו
לישון
סוף סוף.
|
אני אומרת
לך
ריחקי נא מעליי
ריחקי,
תני לי לרחף
עוד
|
את נתת יותר
למען
רומנטיקה
|
על סף תהום
את עומדת
מחביאה דמעותיך
מתעלמת מקרני השמש
|
צעקתי לך
גם להם נגמר הכוח.
|
אוקיינוסים רבים נוצרים
ורועשים בדרכים כעת
ואין איש מעז לחצותם.
אבל כולם חייבים בכך
|
רק כמה נקודות של אור-
שחור
|
התקשחות גוך
נראית לי מרחוק.
|
נדמה
שאני ישנה כבר
אלפיים שנה
מתעכלת לאט
|
הציפורים החליפו
את כל מה שהלך
שאיננו עוד
|
עכשיו ישנת, שכחת
קומי - -
|
המילים נועדו לכך מראשית בריאתן.
הן יוצאות מעצמן - העט הוא רובה נלחץ מעצמו אל הדף. ואני, אין
לי שליטה על כך.
הן פצצה מתקתקת על פתח דלתי. היד היא החבלן המטפל בה.
|
מקיף בעיגולים קטנים
מילים שנאמרו.
|
אין לי שום
מחשבות
להזיק לך יותר
ממה שכבר
הזקתי
|
בהם הבטן כבר עומדת להתפקע
מהרצון לראות ללטף במבט להשביע
|
ואם יקשר בי
החוט
לסובב אותו לפניך
להיטלטל מפניך
- אפול לרגליך
בכל סיבוב אשתטח
אהיה יפה ושבירה בעיניך
רק בעיניך
|
גם אם תחזור
ותהיה
חולצה מכובסת
קמוטה
|
אני מערכת מבולבלת
מכונה שחוטיה התערבבו
ואין אף שליט שיבוא
ויחלוש עליה
|
כמה
משמעת עצמית
בחיבוקך האישי
|
מתי יפסיקו הריצות
השוחקות האלו אל
עבר ומעבר
|
את שבירה כנשיא עבה
נגיעה קלה
וכל תוכנו נשפך ארצה
כמפל.
|
רק הבזקי מכוניות
שעטו לצידנו אל הטירוף,
אבל אנו -
כבר היינו עליו
|
התאזר בסבלנות,
ערלה ורביעית יבשילו טרם
נטע עסיס פירותינו.
|
אתמול מלאה דמותך
לבן
כשאני מביטה עכשיו
|
את צוואתי
אותיר ריקה
לבנה על הדף
|
עיניים מבקשות מנוחה,
מסתנוורות מעלה בתחינה.
|
בל ידעו נפשך ההומיה
המשחרת כציפור
|
יש לי שבוע לנקות
לאבד
לכבס, לכבס
|
ואני מפחדת לרגע שפתאום
יבוא בי איזה גל וישבור
לך אותן. אלוהים,
כמה שאני מסוגלת...
|
היא עוד מאמינה לעצמה כשהיא
אומרת
|
את מטלטלת גם אותי.
אני מנסה לשיר לך,
מילים צלולות של בהלה
|
לגמוע את הצמאון
ולרוות את המים
|
יש רגעים שאני יודעת
בבהירות
|
נגן לי באך
בשפתיים חשוקות
לא אומרות את שעומד על קצה
|
אני הולכת
פעם אחת מרימה עיניי אליהם
|
אל תפן
אל המווסה
אף אם
נראה אמין
|
מחר
אולי אפצח בקרב,
היום - עודני עייפה.
הנח לי.
|
לפרוש בי כנפי שחף ארוכות
להובילני הים - לדאות.
|
מתכנסים אל תוך
ימי בהילוך יהיר
אינכם מנחשים מאומה
|
בחוצפתה ממאנת לא
לשלוח ידיים רחבות וקמוטות
|
ראה, הרוח עשתה בי קמטיי
הגלים החליקו קצוותיי המשוננים
|
ולחמת בטירוף
שגורם לך לרצות
להמשיך
|
ידיי נעות בחוסר שליטה
מתפלפלות ומבקשות
להוסיף דעתן על הנאמר שם בפנים
לדרוש ולשאול
|
הגשם נופל על
האצבעות הירוקות שלו
נלקט, נאסף
בשתיקה
|
אין דיבורים בבקרים האלו -
שחר מגיע ואיש אינו אומר דבר.
|
כמעט
שכחתי לספר
כמה שזה קשה.
|
עשור כמהתי
ללב מבין,
ללב אוהב
הרעב ללחם חולף
|
כמו לגעת בכוכבים
כמו לדעת את האמת
כמו להבין שיגעון
|
דברים עפו ברוח,
איבדו שיווי משקל בהווה
נתנו לזמן לחתום את דינם
|
קראו שירה.
קראו בקול, לאט וברור.
קראו שירה טובה ומטופחת
ועימדו על כל מילה, צליל ונקודה.
|
ומתפללת ברטט דק
שיוותר לך די
לכל עת ולכל העת
|
הקטעים היפים,
שרצינו לבכות בם,
מדברים.
|
אין לי
אף דרך ללכת
בה
אין לי
|
בדמייך יפתי
התבוססתי.
במראך, חמדת ימיי
נכלאתי.
|
כפנינים יהיו בעייני
כחבל מתהדק בשמורותייך
|
לא רציתי למות כך
כשמשון ביד פלשתים
שערותיו הגזוזות משמשות
לו כחבל תליה עיקש
|
אז הייתי לפקעת -
מצמיחת-שורשים,
נאחזת באדמת המקום,
באדמת הרגע,
|
השמש תמיד נופלת
על איזה שדה פתוח,
אחו רחב עד אין-סוף,
שוקעת לתוך ניר צהבהב
|
מפני שהשתיקה יפה לרוח,
שבא ומכסה הכול
כלא היה:
כחלמת ולא נברא,
ולא יותר.
|
"זו תמונה ישנה"
היא כותבת לי באדום,
ממאנת להזכיר את הימים
ההם
|
מדוע הלכת, תמר
מדוע את שוב לא כאן.
מדוע הדלת נותרה פתוחה
מחכה שתכנסי ותסגרי אותה.
מדוע הלכת,
על ערש דווי.
|
משוללת כל זכות
לרסן את רגשותיי
|
הו, הגר,
לעיתים מילותיים
הן כחוט השני הדקיק
מגשר בין מה
|
אולי תשאלי את העקבות הנותרות עד היום הבא, או עוד בוא גלי הים
למחותם מעל פני החוף, לאין זכר, לאין זכר לרעב המדפק על דפנות
קיבתם.
|
אל הארכיון האישי (25 יצירות מאורכבות)
|
|
תמיד כשאת
במחזור
אנשים יחרמנו לך
ת'תחת
ההיא שבמחזור |
|
