|
מנסה להתאים את המציאות לדמיון. מקווה שיצליח. אך
מהי המציאות ומהו הדמיון?
ובלילות היא נפתחת מחדש-
שואבת אותך אל תוכה, לא מרפה.
|
הנה היא הולכת
אל עבר הלא נודע, שנינו
כל אחד לחוד בחשכה
|
ציפורים נודדות במכונית, רוצות לברוח מהחורף.
השמש באופק, אנחנו לא מצמצמים את הפער ממנה,
בינתיים מדליקים חימום.
|
כך או כך, עם אובדן הזיכרון המנגינה מתרחקת לה ודועכת. המנגינה
דועכת ואני דועך איתה. ללא קרש הצלה אפשר שישאר ממני רק גוף לא
מעוצב, גושי, כצדף יפה למראה אך יבש ומת בפנים. היותי פוחלץ של
אדם, אוסף זיכרונות חסר, הולך ונחסר.
|
|
|
כשהערבים רוקדים
המוזות מקשקשות
בטלפון עם
החברות שלהן
שעות על חשבון
בעליהן המסכנים
שאחרי זה צריכים
לשלם את חשבון
הטלפון המנופח
שלהן וגם לשמוע
אותן מתלוננות
על זה שהן לא
מקבלות מספיק
תשומת לב והן
מרגישות שזה לא
כמו שהיה פעם
ועוד כל מיני
שטויות
פוסטמודרניסטיות
שהן קוראות
ב"לאשה" שגם על
השטות הזאת
בעליהן משלמים
מדי חודש ועוד
הולכים לישון
בסוף עם כאבי
ביצים.
בוליביה. |
|
