|
מנסה להתאים את המציאות לדמיון. מקווה שיצליח. אך
מהי המציאות ומהו הדמיון?
ובלילות היא נפתחת מחדש-
שואבת אותך אל תוכה, לא מרפה.
|
הנה היא הולכת
אל עבר הלא נודע, שנינו
כל אחד לחוד בחשכה
|
ציפורים נודדות במכונית, רוצות לברוח מהחורף.
השמש באופק, אנחנו לא מצמצמים את הפער ממנה,
בינתיים מדליקים חימום.
|
כך או כך, עם אובדן הזיכרון המנגינה מתרחקת לה ודועכת. המנגינה
דועכת ואני דועך איתה. ללא קרש הצלה אפשר שישאר ממני רק גוף לא
מעוצב, גושי, כצדף יפה למראה אך יבש ומת בפנים. היותי פוחלץ של
אדם, אוסף זיכרונות חסר, הולך ונחסר.
|
|
|
זה היה בוקר
רגיל, השמש
ליטפה את החלון
וזרקה אור לתוך
המשרד האפל שלי,
התעוררתי על
השולחן עם ריר
שנזל על המקלדת,
קמתי וחילצתי
עצמות,
ניגשתי לחלון,
פתחתי אותו...
ואז זה היכה
בי!
יאשה, עבד פעם
במגדלי התאומים,
בקטע מיצירתו
האחרונה. |
|
