|
אותיות נוטפות מידיי אל הדף הלבן,
אות לאות תתמזג למילה,
דמעותיי הן,
הזולגות ממעיינות ראשי.
חזיון בוקר שחזיתי,
מעיניי לא מש,
שם פסגת ארבל צפיתי,
ולבבי עלי רגש
|
ענוגה היא כטל שמיים רענן,
על ידיך עם בוא שחר ינוח,
בגעת אצבעותייך בפרי התפוח,
ירטיבו דמעותיו כל עצי הגן.
|
|
|
