|
ביום ראשון לפנות בוקר, לאחר 12 שעות של משחק מול
מסך ישן, התרומם מכסאו השבור, הביט החוצה, בהה
בחושך, בדממה, מבט ללא כל משמעות. זה היה אז, בפעם
הראשונה שמשהו הפריע את מנוחתו. הוא שמע צחוק צרוד,
הולך ומתגבר, הולך ומתחזק. זה היה צליל צורם, אך היה
גם, קול מוכר, כאילו שהיה חלק ממנו. בהתחלה הצחוק
היה חלש, התפוגג עם הרוח הקרה. אך כמו באר, המתמלאת
טיפה, אחר טיפה, הרעש התחזק, התגבר והלך, ממש כמו
הכאב. בנקודה מסויימת הצחוק האיום היה כה חזק, כה
צורם, עד שהיה חייב לצרוח! ...צעקה
פילחה את האוויר, באותו רגע הצחוק נפסק, נעלם כלא
היה. הלילה חזר אל שלוותו. רגע של שקט - אותו רגע
מפחיד, הרגע בו הבין, שהצחוק המקולל הזה - היה צחוק
הטירוף של עצמו...
עייפות וכאב,
כאב ותשישות,
מאבד רגשות, מאבד אנושיות...
|
"הפנים לקיר!",
הצעקה בגרמנית פילחה את האוויר...
|
זאת חקירה ארוכה שנמשכת ללא סוף,
ללא זכויות, ללא עדים,
עינוי ישן שמבהיר לך,
כמה אנחנו חלשים.
|
אין סיבה שיפעם,
אז שיפסיק...
|
עומד בקצה העולם
העולם שלי, לא של כולם,
מביט מטה אל הקצה,
רוצה... לא רוצה...
|
רגע של כאב שהתפרץ על הדף.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
מה איתי, מה
איתי, מה איתי,
מה זה קרה לי,
טוב לי אוראלי. |
|
