|
"הגורל הוא אכזר" הוא המשיך, " הוא יהרוס לך הכל במידה ויוכל,
יש לך חברה, אתה אוהב אותה אבל הגורל לא יאפשר זאת הוא יקח
אותה ממך בפשרות הראשונה, אתה זוכר איך למדנו על איוב, איך
שהגורל , או מי שזה לא יהיה נכנסו בו?" "כן" עיניתי " אבל אז
השטן התערב בעניין..."
|
הרכבת החלה לנוע מזרחה, לכיוון פולין, לכיוון המחנות, אך לא
בקרונות בקר, אלא בקרונות שינה, בעלי דרגשים מרופדים שירותים,
מים וחשמל. המסע לפולין החל.
|
בכל פינה בפראג אתה תיתקל במפלצת דמויית שד, דמון פרה היסטורי
בעל קרניים כנפיים ומבט מרושע בעיניים.
|
כל אותו יום חמישי אפור הוקדש לביקור באושוויץ-בירקנאו. הסתבר
שמחנה אושוויתץ1 נבנה עבור מגורי הצוות ואסירים פוליטיים מכל
העמים פרט ליהודים שלהם הוקדש מחנה אושוויץ2 או בשמו הידוע
בירקנאו, בכניסה לאושוויץ' מקדמת את פנינו בכתובת המפורסמת
"העבודה משחררת.", מש
|
כשאתה מהלך ברחובותיה של הארץ הארורה ההיא, פולין, אתה מרגיש
נמוך, מושפל קטן קומה
|
נכתב בSMS, נמסר במיסרון:
נאלצתי להתפלל תפילת ערבית מוקדמת לפני היציאה לפעולה, התפללי
שאשוב בשלום.
|
הירח מתחיל להראות, שולח אור לבן שמכסה את העץ והופך את השלג
שוב ללבן, רעש של מכונית חולפת, חולף ליד האוזן ונמוג כלאחר
יד, חוסר התנועה מכביד עלי כמו השלג על אדן החלון, הבדידות גם
היא לא תורמת הרבה ונמאס לי כבר לחשוב!
|
הכל התחיל יום אחד לפני הצגת סוף השנה, כאשר חני ניגשה אלי עם
ספר הזיכרונות וביקשה בקול רציני: "תכתוב לי משהו", נו מילא
חשבתי לעצמי, זה היה חייב להתחיל מתי שהוא כל הקטע של ספרי
הזיכרונות, ובמהרה גילית שרוב הבנות כבר נתפסו לקטע,, עוברות
מאחד לאחד מבקשות מזכר
|
ורוב האנשים כבר עזבו, נותרנו שישה ואין בעולם איש מלבדנו, רק
אנחנו והים.
|
ערב יורד על ההנחלות הקטנה "לוע ארי יהודה" בדרום הרי יהודה,
אורות הבתים נדלקים לאיטם ומסמלים את מקום הישוב בעשרות בודדות
של אורות צהובים, שומרי הלילה נפרדים ממשפחותיהם, בתקווה
לראותם בבוקר המחרת, אוספים את הילדים לחיבוק אחרון נאנחים
לוקחים את הרובה ויוצאי
|
מתי שנגמרים הסיפורים
והאורות אך מתחילים להתעמעם
נותרנו ערומים -
כשהאמת היא כסות גופנו.
|
חשקה נפשי לשיר רינה
- אסרתי זאת עליה
|
ריכזתי בימיני את כל משאלותיי
ואת שמאלי עטפתי בדמייני אותך
קודקוד ראשי עוטר בשאלות סרק,
כי בסופו של יום, למי אכפת
|
הלילה לא אמצא לי מנוחה
נפרץ הסכר, הוצף המעיין,
וכוח המילה שבר את החומה,
והשתיקה נגוזה מתוכי.
אני כותב!!!
סוף-סוף אני כותב!!!
|
יצוק באבן לבנה,
חשוף לרוח השמים,
עומד מותש ומתוסכל:
אבי האנושות.
|
אדווה של גלים נוגה עמוקות,
מעגל שהולך ונפרט מטיפות
צורות עגולות שטות משתטות
בונות מעגל של גוונים וצורת
|
בארץ לא נושבת נפל הדבר,
אז כשעינייך נפגשו בעיני
|
אודים בוערים שנצלו מהאש
בלהט חיות אדירה,
עת בליבם מקננת מילה -
לחיות יום נוסף "מחר".
|
דממה בכותל,
כאן מדברים מתוך הלב.
|
כציפור הפורשת כנף אל הלילה
כזאב השוחר אל הטרף
|
איך נפלו גיבורים
אחד לאחד
|
אתה כבר אפאתי
וכלום לא אכפת
|
אני חרד על העולם,
אני המבקר,
אני פסימי מטבעי,
|
אני עצוב, ואין מה להגיד.
אני עצוב, ומועקה כמו מתוך הלב,
ועולה ומשתקת את המוח, והגרון גם הוא נסתם
|
את הנסיכה שאותה לא הכרתי
את חלום ילדותי
|
נפלתי על הראש
אבד לי ההומור
|
...ואז הגיע הפריחה
וגם זרחה השמש
ושבה לעולם אורה
וכן שמחת הנפש.
|
הירח מעפיל מלמטה
כוכבים זוהרים מרחוק,
|
בין אלפי הפרחים, ושדות בר נצחיים,
|
האוייב בעורפינו אמר המפקד
אז נמות על אדמת המולדת
האויב בעורפינו חזר הקשר
וחשב על אישתו היולדת
|
במעמד ההר
אל מול המות הדומם
עמדה וזעקה נפשי,
לשוא,
|
מדבר למולו, וכלום אחריו
שובל זיכרונות נשרך אחריו
שמחה ועצבות, בכי ושחוק,
תחושות של ביניים ולבסוף אבדון.
|
דברי אלי בדממה,
ודומי את כל המילים
נחשי את כל רצוני-
ושתקי ביחד איתי.
|
אני חולה בדיכאונית,
נטול ללא תרופות,
חסר לי צד של ליצנות
אשר יצהיל אותי.
|
קניתי לי דקות אופוריה יקרות
השקעתי את כספי בכדורי קסמים
אשר ישכיחו, ימחקו, או סתם יפריעו
לשגרה לשרור כהרגלה.
|
אני עומד היום לפניכם
הן כתובע וגם כנתבע,
ערום כביום היוולדי,
על חוסר הצדק ששורר בעולם
|
"ההצגה להימשך חייבת"
קבע המשורר
והעולם ימשיך להסתובב
אמר הכל יכול.
|
גלי הים נושקים קלות לחוף,
ורוח ים קלה חולפת על המזח,
והזקן עומד צופה אל העבר...
|
היו ימים, בהם הייתי עץ,
הייתי אז עומד, הרוח מלטפת,
קוטפת בי עלים, עלים,
ויעלים היו באים לשבת לרגלי.
|
נדם קולו של משורר בעם
ולא נותר עוד איש
אשר ישיח במילים את רחשי הלב
|
העיניים יבשות מדמעות ומצער,
והרגש נסחף ממך והלאה.
|
ראיתי את הזיקנה,
עוקבת אחרי בצעדים קטנים
עולה היא אחרי אל הרכבת
|
עבר ועתיד בחולם הם שווים,
אך מה שחשוב לא פחות הוא להישאר בהווה
|
החוט הוא ישר,
המחשבה היא אחת
|
לבי הולם, ברכי פקות,
מוחי קודח, סהרורי - מוכה ירח.
|
בבוא כאב אליך
קבלו באהבה,
שחרר לו מן הכוח
אשר טמון בך.
|
חרבה ירושלים על מקדשה הרם
חולל כבודה, נפלו עטרותיה,
פוזר גלה עמה,
|
החיוך המתוק שראיתי אי פעם
שהבליח אלי מאי שם,
החיוך המתוק שלי שלעג לי פעם
מחייך אלי בשמחה.
|
אני שוכב, כותב, חושב,
אני מרגיש פתאום כה חי,
הדופק מפעם בי.
|
אתם הזועקים את שמי
בשלל קריאות ונעצות
אתם הטוענים לטירופי
חישבו על דרך העולם
|
החשכה עולה ומטפסת מסביב,
דממה דקה מקוף של מחט
הלב נצבט לרגע מחדווה
ואז תוקף הפחד
|
השמעת אי פעם את זרימת הגלים
את ציוץ ציפורי היער,
ההקשבת אי פעם לדפיקות הלב
ולקול הפנימי של פעם
|
עמל העט הולך לאבדון
והנייר משחיר בלי טעם
שורות הולכות ונמחקות
|
אני מביט, ולא רואה דבר,
אני מקשיב, ולא שומע כלום,
אני נודם שוקע בעצמי,
ומקווה למצוא סיבה, אולי תחליף
ללהט החיים.
|
יום אחד בארץ לא שמש,
התעורר איש אחד לזריחת החמה
ותמה: מה היום מיומיים שהשמש הזריחה
והגיחה פתאום ממקום מחבואה?
|
שלל דגלים התנוסס על הקיר
וכל המדינה לבשה כבר חג
אנשי השם כבר התרכזו על הבימות
כולם אכלו שתו וצהלו.
|
אולי אני קצת אמיתי
אולי יותר מדי
אחרי הכל, מכיר קצת את עצמי
|
המתקתי סודותיי
בשפת הילדים, פשוטה, דלת מילים.
|
באותו הלילה,
בכה צבא השמים.
עננים הגירו דמעות
וברקים מצאו מנוח.
|
יושב ומאלתר,
ומנסה לחשוב בחרוזים,
ליצור שירה ממחשבות
מדף ועט
|
אור מסנוור, עיר רועשת,
אוטוסטראדה של אור וצבעים,
לילה הזוי אני חושש,
חויה של פעם בחיים.
|
לכל חייל יש אם,
לכל אם יש בן
|
אני פוסע צעד קט
וממלמל ברכת פרידה לדרך
אוטם ליבי המשתוקק להישאר איתך.
|
לילה בהיר, ירח שט
כוכב שעולה מתוך חשכה,
|
מדבר: חום חול שוקט
מישור אין סופי וכבד,
רגל כבדה מתרוממת
וצועדת הלאה, תחת החום הלוהט.
|
אכן כאן השורש וזאת הבעיה,
העולם הוא תמיד בשלבי שחזור עצמאי
ולא סתם נאמר "הזמן הוא גלגל"
ההיסטוריה חוזרת גבירותיי ורבותיי.
|
ובקצוות נוטות מילים להתמהמה
להשתנות ולקבל צורה
לעוף אל-על.
|
ירח נוגע, שולח קרניו
נוגהה בלבבות עצבים
מלך הליל יוצא לטיול
דוהר על סוסי העצבות.
|
עכשיו עצור המתן דקה,
מחק שורות, ערוך וכתוב שוב מחדש,
עכשיו עצור שנית,
חשוב היטב, בחר בשם.
|
מצעד החיים אל המוות
יצא בפעם האחרונה
|
עננים על ראשינו הרוח איתן.
המלאכה נעשתה חי שמיים!
נרים כוס קפיטן, של ברכה קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.
|
החלונות חוסמים את שדה ראייתי
אני כלוא בין קירות החדר
ארון ירוק הוא נוף חדרי
ומלבדו שולחן עמוס ספרים
כיסא עליו הטלתי את בגדי
ומנורת שולחן.
|
סבל ואושר, ילדי הגורל
חגים מסביב לעולם מבוגר,
זוג ילדים שלא התבגרו
גורמים ליקום לחוג מסביבו.
|
השמים נפלו, והשמש פסקה מהאיר.
המאור הגדול נעלם ונדם
הירח גם הוא כבר איננו,
|
עכשיו כשכבר אפשר לומר
כי כבר ירד הערב,
ורוח עצלה תנשב בין העלים,
ודמדומים של שמש נעלמת
|
הילדים בוכים, ואין קולם נשמע,
יש ילדים סובלים בלי להזיל דמעה
|
עוד לא הגיעו הימים
וגר זאב עם כבש,
|
עת ברק הכה בברק במרחק,
והותיר את הדו של הרעם.
|
למות על אדמת המולדת,
להגן עליה בגופי,
לחוש את אדמת המולדת
|
נדם המשורר שבי
איני יכול, רוצה, לכתוב
יותר נכון איני צולח למלאכה -
העדינה שבשזירת מילים.
|
כולם שקרנים בעלי אינטרסים
חסרי דת ומצפון
וכולם עד אחד חשופים לפנינו
שקופים כנגד הכל!
|
העם הנצחי הנודד הקדוש
עומד לפני העולם כברוש!
|
ערב יורד אל בין הגבעות
ואוסף אליו נשמות אבודות
קרני אור אחרונות שמלאות סקרנות,
עוזבות את האור המחשיך.
|
באין צבעים,
נידון עולם לכיליון
|
האיילות הן חיות מוזרות במקצת...
|
ריח הדם עולה באפי
ובחושי זאת טוב לי מותי.
|
בבא שירי אל שחר
עת יום חדש הפציע
ואור ירח לא שקע עדיין
סיפרתי לשמים
את תהילת האור
|
יום יבוא והארץ תרעד,
עת אדפוק על דלתיך -
בדרישות אהבה.
|
אני מביט וכבר אינך נמצאת,
חלפת, עזבת, הלכת כבר אל אחר,
פרשת כנפך, עלית למעלה ונדמת.
|
ציפורים לבושות בשחור
חולפות על פני הכחולים.
|
שמע ישראל בתור זעקה,
שמע ישראל בתור תפילה,
|
השעמום הולך ומזדחל,
הזמן כמו עמד מלכת
והשגרה באופן שגרתי,חונקת.
|
והשקט שורר בעולם
ובכיו של תינוק לא נשמע,
|
כח האלם מצוי בעולם
עוצמת השתיקה הרועמת.
רגע, מומנט, שניה שחלפה
הפכה לדממה מאיימת
|
והעם שזעק אז מפחד
וגם מי שהביט אז מבעד
ושתק את
|
תבכי ירושלים על הר ביתך הרם,
כי בו נשמע קולך- בכיך ברם
תבכי ירושלם על שמך המחולל
הגבירי את קולך אשר מזמן נדם
כי קול המואזין נשמע ברם
יותר ממך.
|
החיים הם רק תוהו
מערבולת של זמן שחולף
|
לאור הירח שומעים ירייה.
ההיה או חלף כבר הליל
|
את כל הדמעות ששפכתי אי פעם
את תמימות ילדותי היפה
את כל הילדות שאיבדתי פעם
הייתי רוצה חזרה
|
הזמן שוב טס במעלה המחוגים,
חיי עוברים לריק
והימים אשר חולפים ריקים
אט אט הופכים לחורפים
אשר מקץ שנים יפשירו משהו בליבי.
|
בצר לך אדם
אל תחפש משען בבני אנוש,
חוכמת חיים אני מנחיל לך
|
אני בוגר, אני הולך לבד
צועד ומפלס לי את הדרך,
וכשצריך, דוחף, ממשיך אל הצמרת
אל יעדיי הרחוקים, האפלים, הלא נראים,
שטוף התאוות של עוד, ועוד, ועוד.
|
אף פעם לא התחשק לכם, באמצע השיעור או העבודה או לא משנה מה
להוריד מעצמכם את כל הליאות,
|
"הצבי ישראל על במותיך חלל", רעם קולו של הרב מעל לרגבי האדמה
הנשפכים אל תוך החור הפעור בליבה של האומה כאן בבית הקברות
הצבאי בתל-אביב, פוגעים בדגל המדינה שכיסה את הטלית קצוצת
הציציות ומשאירים צלקות על ליבי על כך שזיכרונך כבר הועם במקצת
למרות הכאב על האובדן.
|
עצב נשקף מבעד לחלון, היום האפור עומד להפוך לעוד ערב של
שיממון, אותו העץ שלא משתנה עדיין עומד מול החלון חוסם כמעט
לגמרי את כל שדה הראיה, השלג מכסה את עדן החלון והגשם הופך
אותו לעיסת בוץ אפורה.
|
הסתכל איפה שאתה עומד בן, תסתכל ותגיד לי עם אתה רואה את מטעי
הזיתים הסתכל והגד לי אם רואה אתה את ההמון הצובא בתפילה על
השמיים בכותל המערבי
|
והעם שזעק אז מפחד
וגם מי שהביט אז מבעד
ושתק את שתיקת העולם
|
כל נסיעה, ואני מדבר על כל נסיעה ארוכה, מתחילה במספר שלבים
והריהם לפניכם: קודם כל נכנסים לפיצוחיה הקרובה ומצטיידים
במגוון של פיצוחים, בקבוק שתיה, ואולי גם איזשהו עיתון, לאחר
מכן ניגשים לביתן המודיעין של אגד על מנת לברר בכמה זמן פספסתם
את האוטובוס שעבר
|
אין צורך שבני נוער יצאו לפולין מי שמתעניין שיצא וכי למה לנו
לזכור את השואה המדינה "פורחת", הבה נשכח את העבר ונתרכז בהווה
ובעתיד כמו השלום עם הפלשתינים, מה ששוכחת שולמית אלוני לומר
זה שהעם היהודי הוא עם שחי עם עברו אחרת היא יכולה פשוט לעבור
לגור באוגנדה.
|
אל הארכיון האישי (26 יצירות מאורכבות)
|
|
כמה קירות יש
למבנה הזה?
שיעול מחושב |
|
