|
האיש, הדמות, שראיתי רק את גבה, ובכל זאת ידעתי מי זה, התקדם
קדימה כמה צעדים וכמו מהופנט פשוט הלך לעבר החלון ונפל. הוא לא
קפץ. הוא לא חשב פעמיים לפני שעשה את מה שעשה. אפילו לא התאמץ
להחזיק את עצמו פשוט הלך ועבר. עבר את גבולות מסגרת החלון.
וברגע שעבר הוא צנ
|
כשתינוק נולד הוא לא מודע לעובדה שיגמור את חייו בסופו של דבר
במוות. וכולם אומרים לצעירים שהחיים עוד לפניהם כאשר בעצם
החיים הולכים ומתקצרים בפניהם.
|
והיום... בדיוק כשהעיניים נפגשו ואני הייתי במקום הלא נכון
והוא היה שם אבל לא בזמן הנכון ונפגשנו. והמבט החודר הזה של
העיניים שלו הצטלב עם מבטי ואני משותקת במקום. אפילו להפנות את
ראשי לא יכולה, כאילו מהופנטת ממנו אבל אני יודעת שלא.
|
נוצר מצב לא נעים והם לא דיברו והיא לא רצתה לחזור על אותו
סיפור פעמיים אז היא שאלה אותו אם הם מדברים. הוא לא ידע מה
לענות. היו לו יותר מדי דברים על הראש. ואז הוא הפיל עליה כל
מיני דברים על אתמול על איך שרקדה ואיך שצחקה ונהנתה. אז היא
הייתה שמחה!
|
ביום למחרת הילדה עם מצבי הרוח המשתנים לא התקשרה. אפילו לא
השאירה הודעה או סימן כלשהו שיכול היה ולו רק לרמוז לו היכן
הוא עמד. ביום למחרת הילד שלא היה כל כך חשוב לאף אחד הלך. הלך
ואף אחד לא ראה לאן.
|
היא רקדה ונראתה מאושרת מתמיד. כל כך שמחה מבחוץ. אבל מבפנים
שבורה לחתיכות לרסיסים של דם. של כאב ואפילו שנאה מצטברת. היא
הסתכלה בו במבט שאומר הכל אבל מבחוץ הוא לא ראה כלום. ואת כל
השירים שרה לו. את כולם הקדישה לו וצעקה לו אבל הוא לא שמע
כלום.
|
אהבה היא דבר ממכר
ומי שלא חושב כך, אז אף פעם לא אהב באמת
וההיתמכרות כל כך מסובכת ועם כל זה גם כל כך קלה
שלפעמים אני מסתבכת ולא יודעת מהיא אהבה.
|
ואני אוהבת כשאתה
מחייך
ולא כשאתה עצוב. וכואב
לי
אוהבת כשאתה מנשק ולא כשאתה
חושב פעמיים.
|
אמת שראיתי
כיבתה את הנר
והחושך הציף
את פני החדר המת
|
בין מזרח למערב
גבולות צפון ודרום
|
במדרגות
בין קומה ראשונה לשניה
נופלים אנשים, מקבלים מכה...
|
דמעות
מרגישה את הכאב
מרגישה אותך עוזב
|
יבוא היום וההר געש שבוער מזה הרבה שנים יתפוצץ
וכל הלהבות יצאו החוצה וכולם יראו את כולם!
|
לפעמים הגעגוע והדיכאון כל כך חזקים
שאני שוכחת שאני עדיין בתפקיד של 'האנשים החיים'
|
טיפות של גשם אחרי הסערה,
דמעות של כאב בגללי ובגללך.
|
גן שעשועים נבנה ליד בית קברות
הילדים גדלים מעל הגוויות
ילדות קצרה ליד חיים ארוכים
ילדים צוחקים עם אנשים כואבים.
|
היום יש לי שברים
הרבה זכרונות, געגועים
הבונים אותי
|
אבל מה יש
לו לא להבחין
כשהוא רואה
|
אור של שש בבוקר
מכסה את כולי בשמיכה
|
באתי
התיישבתי
התחלתי לחיות,
לחיות חיי רחוב.
|
בחדר נטוש לבד בדממת השחר
שומעת רק את קוללות הדמעות הנופלות על הריצפה
|
אולי תצלצל אלי עכשיו?
כל כך רוצה שתצלצל
|
הולכים ולא חוזרים הבייתה
כי בשביל מה כבר יש לחזור?
הרי במילא אין מי שידאג לנו
לא שם ולא פה
|
אין כמו היסטוריה שלנו
שתחזור על עצמה.
|
עננים מקרח וסופות חול גדולות
כיסו את פנייך, כוכב אור גדול
|
ובזווית זו אתה נראה לי,
בדיוק כפי שאני רוצה שתראה
כי בכל שאר הזוויות
אתה נראה בדיוק
ההפך.
|
אני ואתה
ושנינו מחכים
וכבר כמעט שכלום לא מאחד אותנו
אבל אנחנו עדיין מחכים.
|
שיחות נימוסין עוברות מידי יום
שיחות של הרגל, דיבורים חוזרים של אתמול
וכל אחד פונה לחדרו, בכיוונים שונים
חיים מאחורי דלתות נעולים
|
תקן אותי עם פטיש ומסמר
כי מכונות מקולקלות זורקים
|
מכירה אותך ומכירה אותי
ויודעת שהדברים לא יסתדרו.
יודעת שאנחנו בכל זאת תמיד
נהייה באיחור של דקה אחד מהשני.
|
אור שנות חיי היה מלא בחושך
והשלגים והסופות לא שינו אף פעם כיוון
|
אתם החיים רוצים אותו
ובלעדייו אתם פשוט לא חיים
|
וגם אם הזמן יכה בנו קשה
אני יודעת שנישרוד
העתיד שטרם בא
העבר שכבר היה...
|
ספרי הפיזיקה מונחים באי סדר
והאבק הולך ומצטבר סביבם
והיד הנשלחת לעברם נעצרת באמצע
לדקת מחשבה על כל מה שהיה.
|
רק עוד כמה אנשים
עד הסוף, עד האחרון שישאר פה
|
את כמו פרפר
באה והולכת
עפה ונעלמת
אף פעם את עיני את לא פוגשת!
|
הקולות נשמעות כרוחות נושבות ברוח
כמו הרוח הקרה שעוטפת את גופי
והקולות חודרות עמוק לתוך המוח
משתדלות כמה שיותר לשבש את כל המערכות
|
כי הבנה מוטעת,
גורמת לצעדים מטעים,
הגורמים להבנות לא נכונות,
|
צל של דמות
צל נשאר מתקרב
צל של בן אדם
צל שלי מחפש את שלך
|
זאת רק עוד מחשבה
באור של שש בבוקר
|
שוב ימים של רוח סתיו ואני נזכרת
בסתיו של שנה שעברה
|
שוב ושוב ושוב
פוגשת אותם עיניים
|
הגיעה הרגע בו הכל מאחור
שדות כותנה וכמה רחובות
|
שקרים
מיפייך
לאוזניי
מבריחים אותי ממך.
|
שוב ימים של רוח סתיו ואני נזכרת
בסתיו של שנה שעברה
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
תמיד אבל
תמיד...
הפגישות עיוורות
מתפקששות
באמצע... אם
בכלל יש כאלה
שמגיעים
לאמצע...
חיפושית |
|
