|
פתאום היא חזרה להרגיש, כאילו שכל הלילה, שהייתה בו ערה
והתבוננה ברוח המעיפה את ענפי העץ לכל עבר במין ריקוד מכושף,
כל חושיה נעלמו והיא הייתה לבובה, שלא מרגישה ולא רואה שום דבר
מלבד מה שמתרחש בתוך מוחה, בתוך ליבה.
|
היא נאנחה וקמה מהספה, כאב פתאומי בצלעות שיתק אותה לכמה
שניות, אתמול בערב שוב הייתה במיון, היא חושבת שכבר לא מאמינים
לה שם. הפעם היא אמרה שנפלה בסופר.
|
שהייתי קטנה סבא שלי נהג לומר שהיא משוגעת. ושהיא כבר לא תפקדה
ולא שלטה בצרכים שלה, אבא העביר אותה לבית אבות.
בית האבות היה קטן, היו בו 5 מחלקות בסדר יורד של חומרת מחלה.
סבתא שלי הייתה בג'.
|
אף ילד לא ירה בכאילו רובה, ודמיין שהוא כאילו הורג מחבלים,
והתפאר בתחפושת שלו לפני כל הילדים האחרים בשכונה ובכיתה.
|
הוא יוצא לטיול בגשם. רואה איך הטיפות הגדולות מכסות כל
סנטימטר בכביש. המכונית הקטנה שלו נסעה בין הטיפות. הוא נזכר
איך תמיד היא אהבה את המכונית הקטנה הזו. איך תמיד היא אהבה
להסתכל עליו שהיה נוהג.... הוא צריך להפסיק לחשוב עליה.
|
נראה לי שקצת נמאס לו לאלוהים. קשה להיות שם לבד למעלה, בלי
חברים, בלי מישהו לדבר איתו, גם כל האנשים שפונים אליו בבקשות
ובתפילות לא יודעים באמת כמה הוא בודד.
|
היא בנתה לעצמה המשך השנים חומות מגן, אבל תמיד בכתה מבפנים.
רגשות שלא העיזה להראות כלפי חוץ. שהיתה לבד היתה בוכה, נותנת
להכל לצאת החוצה. נותנת לדמעות לשטוף לה את הפנים כמו נהר
שנפרץ להם הסכר והם זורמים בשנית.
|
"תראי אני לא יודע, פשוט לא יודע. אבל... לא נראה לי שזה ילך"
הטלת את הפצצה אל קרקע מוכנה, מצפה.
הרגשתי כאילו הייתי בלון שתקעו לו סיכה וכל האוויר יצא לו. אבל
חור קטן עשתה הסיכה, כך שהאוויר יצא לאט לאט בצורה מכאיבה ולא
בבת אחת.
|
לא טוב לה, זה כבר זמן מה שלא עלה חיוך על שפתיה, שהניצוץ
בעינה כבה ואיננו עוד, שהימים החד-גוונים לא עושים טוב לנשמתה
הטועה, המיוסרת, המחפשת את שידעה בעבר.
|
Can you hear, just once?
My salient scream
That I scream for you to know
|
היא נעטפת בשתיקה
כמו בשמיכת נוצות רכה
היא סופרת את הימים
עד שישוב לזרועותיה
היא מחכה לו תמיד
בלילות כותבת ובוכה
|
תן לי שניה
לברוח מההמולה שבחוץ
לעצור לרגע את מרוץ החיים המטורף
ולשבת אתך
להרגיע את קצב הנשימה
|
"אל תכנסי לסרטים" אתה אומר
"החיים זה לא הצגת תיאטרון"
מה ציפיתי, שתבין?
הרי גם אתה שקוע בפרנויה שלך
|
אבל לפעמים השתיקה שלך
אומרת יותר מהכל
|
אבל היא לא אתו
היא נמצאת רחוק
והוא חזר לחיים שלו
לכאב שלא נגמר
לעצב העמוק
|
איך כל כך הרבה רגשות יכולים להיעלם
ככה סתם פתאום
כאילו לא היו קיימים מעולם
|
סתם פתאום
באמצע שום מקום
להקיף בזרועותיי את גופך
לנשום את ריחך המשכר
לטעום שוב את הטעם הממכר
|
ואז, הוא הולך
והדמעות מתפרצות
הוא לא יבין לעולם
למה היא מתחבאת מאחורי העשן
למה היא נסוגה לאחור
לא רוצה לראות את עצמה באור
|
הם קוראים לי מרחוק
נושאים את שמי על פני הרוח
קוראים לי לעולם אחר
שבו אוכל סוף סוף לנוח
|
אבל מה עושים שאנשים ממשיכים
לחיות אל מותם בכל יום?
אבל מה עושים שקמים בבוקר
ואין יותר מה לומר
|
ואז, לאט לאט זה התחיל לעצבן, הנורה האדומה שלי התחילה להבהב
לאט לאט ,בהתחלה בורוד רך, אחר כך בכתום, ובסוף היא זעקה לי
באדום לוהט: תפתחי את העיינים שלך!
|
אז זה קרה לי הבוקר. בימים האחרונים הצטברו אצלי כל כך הרבה
כעסים ואיכס, וחוץ מדמעות פה ושם לא ממש הוצאתי את זה החוצה.
זה כמו שפרויד אמר, לא שאני כל כך מעריכה בן אדם שטוען שבנות
מקנאות בבנים בגלל שלהם יש זין ולהן אין (?!) אבל הפעם אני
נוטה לתמוך בו.
|
אני זוכרת שהוא היה אומר לי שאני הדבר הכי חשוב לו בעולם, הוא
היה גאה בי בכל דבר שאי פעם עשיתי, ואני עשיתי הכל כדי לרצות
אותו, חיכיתי לסופי שבוע כדי לראות אותו, לבלות אתו את כל השבת
|
ומכל עבר סכינים, שננעצים עמוק יותר ויותר בבשרי, יותר ויותר
עמוק וחד עד שאי אפשר כבר יותר. אנשים צבועים וחסרי רגשות,
אנשים ששקועים בעצמם ומתנשאים מעליי, חושבים שהם יותר טובים.
|
אבל את בחרת לך לכאוב בשביל כולם. את בחרת לקחת לכולם את הכאב
לתוכך. את כל העצב והכאב של כולם את סופגת בתוכך כדי שהם לא
יהיו עצובים, ואת תמיד שם, ותמיד מקשיבה, ותמיד אפשר לסמוך
עליך. ותמיד תמיד את תעשי הכל כדי שירגישו יותר טוב.
|
לפעמים זה ממש מכאיב
כמה שאני אוהבת אותך
לפעמים אני רוצה לצעוק
כדי שכל העולם ידע
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
גופי כואב
נפשי במצוקה
אין דבר שיעזור
יותר משינה
מוצקה |
|
