|
תסתכל במראה
איזה זיכרון מתוק אתה.
|
אתה לא אוהב חגיגות
רק קצת שקט
אז נשקנו לך ומשכנו לך קצת באוזניים
|
I want to feel
butterflies
again
|
I sit in your house
in a pot with dry sand
that you covered me with
|
תשמע את שאגתי
שאגת חתולה מטורפת
|
ואיזה רעש איום
ואיזה ריח מוזר
של עשן ושריפה
בתוך האולם הקטן והצר
|
אם הייתי אתה
הייתי שמחה לפחות
|
וכשאקריא לו את השירים שלי
השטן יעשה ביד
|
אני אמרתי
וזה ישאר
חרוט לך על המוח
וחדרי הלב
|
ואולי העולם הזה יהיה לרגליי
אוהב ומשבח
כמו שמעולם לא עשה.
|
אז תדבר.
ואני שומעת.
אתה הולך.
ואני דומעת.
|
כולכם חלוקי נחל
בשלולית הזיכרונות הקטנה שלי
|
מסונוורים
מיופי פשוט
מרוח חולפת
|
בלון נפוח שלי
מחשיבות עצמית ואשליות מתוקות
אתה עוד פה?
|
גם בלילה
אבא נשר הגדול
מכסה בכנפיו את הגוזלית הפחדנית
ומגן עליה מן עולם הנצים הרשעים
|
והיפה הזה
מזכך את עורי וחושיי
|
אמא מביאה לי תה
לתוך בית הפוך שלי
|
בחדרי הקטן
נמצאים אוצרות ילדות גנוזים
|
ובכל פעם כשדרכת לי על הורידים.
תענוג.
|
ואולי זה גורלי
להיות קבורה
תחת מפל של תשוקות נכחדות
ואהבות של שעתיים
|
כל יומיים
ישבנו כמו ליצנים
כיתה של טפשים
בלי כלי החשיבה הקטנים
|
תשב לך על הבר
עם הג'וני שלך
מכוסה בעשן של סיגריות
שאני לא סובלת גם ככה
|
"לא היה כלום"
כך הזכוכית אומרת
|
מגששת
אחר טיפת אור
מתוקה
שתלביש אותי באור יקרות
|
אתה
ירוק העיניים
יושב שם עם הילדה שלך
חבוקה בידיך החמות-רותחות
|
ואני חייתי שוב
דמי זרם כמשוגע
|
לפספס מתק שפתיים
הרי אנוכי שמנה
|
אני רוצה להגיד באוזניך
פניני חיבה
שיחדרו לראשך
ויקימו התנחלות עם שלטי מחאה
על סירוב להתפנות
|
מכאיב
יוצא
בורח כנשרף
משאיר אותי מותשת
ארשת ריקה על הפנים
|
אולי תרצה שאשב בבית?
רגל על רגל
בבגדים קלים לנשירה
עם מקל בייגלה ארוך ביד
|
הם כולם נגדי
הם רוצים להרוג אותי
ולעולם זה לא נוגע
|
אתה מתכנס
זה קשה
מי כמוני יודעת
|
אבל לפעמים
אני מעדיפה להיות זונה
שמוכרת את גופה בצומת בבורסה
|
לתפור עור חדש על פצעים ישנים
שיגלידו בניגוד לרצונם
|
יש לי חלומות רעים על אבא
משתין על העולם בשלווה
יש לו כלבה בבית
|
עלי אקליפטוס פזורים מסביב
לעצים מקיפי אוהלים ושמיכות
עדיין חושך, כל יום חושך
אבל בחושך הזה כולן קמות
|
עכשיו נשארת לבד
אתה והירוק שלך בעיניים
|
תמיד יש לה שיער פרוע
עם כמה קצוות קצת שרופים
|
ואני מסתכלת אלייך, יעל
מהופנטת
במופע מחריש האוזניים
|
אל תפחד
פשוט יש כאן חיות שישנות על הטלוויזיה
|
אבא, תתפוס לי כבשה גדולה
אני רוצה לטוס עליה
רחוק מכאן
|
אתה אומר שיש לי ריח של סוכר ודמעות מעורבים
|
אם תמצאו על סדיני המיטה
כמה רסיסי טיפות מלוחים
|
כי אחרת השלדים בארון יפסיקו לרקוד.
|
אני לא מכירה אותך
אבל בשירים שלך כל הנשים
כולן יפות
|
לעולם אל תתרגזי על אנשים טיפשים
שמורידים אותך הכי נמוך
ודורכים בהנאה על ורידייך המדממים
|
ידיך משאירות בי
סימני חריכה של סוכר שרוף
שלאחר חיבוק
|
זה מוזר
איך אחרי ויכוחים איתך
התחלתי לצייר אנשים עם ציפורים בראש
וכלובים עם ארנבות במקום טורסו
|
אתה מוזר
עוף כה מוזר
עם כנפיים שבורות שמסרבות להתאחות
ומקור שדם זולג ממנו
|
מעוכה בין ניירות מכתבים מקומטים עם לבבות
ותמונות עם ראשים גזורים
|
לבית ישן בעיר של קסם
עם תמונות שחור לבן על הקיר
וסירים רוחשים על הכיריים
|
את מכירה אותי, יפתי?
כבר חלף זמן רב
כנראה שכבר לא
|
מעין כריות חמות על שמיכת גופי
פוך רך ועבה בציפה של עור חיוור
|
נפשי נתרוממה
כשחייכת לאור העשן
וכל נגיעה קלה
שרפה אותי באושר מתוק
|
אני כבר עייפה
מיואשת
לפעמים זה חולף
לרגע קט
|
זרוק לי לפחות בדרך
בנונשלנטיות
מטפחת מבושמת שלך
|
כיסיתם את עיניי בחול
בעוד ששכבתי כנועה
צייתנית
|
לא ראית אותי?
מתנפצת
אל תוך סכר אבנים
שבנית במיוחד בשבילי.
|
אני סופר בובה
אני עשויה מברזל
אף אחד לא ישבור אותי
|
צווארי עדיין חם ולוהט
אחרי סימני הנשיכה
הוירטואלים שהשארת בי
|
אהבתך אינה דומה לשום דבר
בעולם המחורבן
אך אינני תכשיט
אדם פשוט
אומלל
|
יש שם ילדים יחפים רכובים על פרות
משחקים עם חישוקים
|
יש לך מחשבות מוזרות בעיניים
על חריטות גיר על לוח ירוק ישן
|
אני שק מלא
בחצאי אמיתות
שקרים לבנים ושחורים
|
בצהריים מסנוורים של סרט איטלקי
תשב בין כמה עיתונים פזורים
|
נגמרות לי האצבעות לספור
כמה פעמים נכוותי בלהט
בטיפות שעווה רותחת
|
היום כבר לא תאמיני
שפעם
משאלתך הבודדה
הייתה להריח כותרתו
כה אהבת את הטעם.
|
והעצבות הזאת בפניך
כה קוסמת
שטופת דמעות צורבות
וייסורי אמן אמיתי של שנים
|
על הוריד
על הלב
קורע עור וגידים
נדבק לרקמות
|
אך נמשכת הצריבה של המחט
גם אצלי
על מוח קטן וקודח
|
אני אוהבת
כשאתה מחזיק אותי קשורה
מיוחמת
|
לך לך הלאה
הרפש שמטפס לי כשרך בורידים
תן לי להיטהר מעט
|
תתעורר
יפה שלי
מתחפר לי בתוך השמיכות
בקור הזה של ינואר
|
יש לי ורד עם קוצים קהים
באגרטל כחול מבריק
שנתת לי
וברחת
|
ולך לא אכפת ללכלך
עם הנעליים המגעילות שלך
|
אני מלאה במים עכורים
שנשפכים בדפדפן
בצורת רגשות בפונט נקי
|
מלטפת שיערך ולחייך
ומנגבת לך טל ודמעות
של גילגולים קודמים
|
זה נגמר.
עלוקה מאוהבת
שלי.
רק שלי.
|
שקיעה אחר שקיעה
נוגה אחר נוגה
|
יש לי תמונה של פנים מתוקות
של בן שאהבתי
ועכשיו הוא רחוק
|
בא לי על הבוקר
ריח של תפוחים מתוקים
כמעט נרקבים
|
לא, אני לא מתחרטת. גם אם עשיתי משהו רע או מיותר, אין מה
להצטער עליו, אם למדתי ממנו משהו בסופו של דבר.
אבל למה כל כך קרוב?
|
אהובי, האוויר כה דליל כאן. החלונות מוגפים כבר יומיים, כבר
אין חמצן. רק עשן סמיך ומחניק. זוכר איך שהחלונות היו פתוחים
תמיד, כדי שיכנס אוויר טרי לריאות על הבוקר, כמו שאהבת? עכשיו
אני נושם עשן לריאותי המצומקות, כי אין מי שיפתח את החלון.
|
גיטרות זה דבר יקר
לא זורקים אותן כה סתם
|
ירדתי מהאוטובוס בתחנה הסופית. הלכתי להוציא את הקיטבג מהמטען,
ובנוסף לשמחת בית השואבה שהשתוללה בחוץ שלא בדיוק עשתה לי את
היום, גיליתי ממבט חטוף שהקיטבג נקרע לי מעט בתחתית. איזה כיף.
חבל שלא רציתי לחתום על נשק, כי הייתי מרוקנת מחסנית על הקיטבג
החמוד.
|
זה בסדר, אני עוד אפרח. אני אצא מהעלים הרקובים שמכסים אותי
בתוך האדמה המטונפת ואצא לחופש, לאוויר הצח. אני עוד אחוש את
הרוח שתכה בפניי ותבשר על יום חדש. כל מה שנותר לי זה לפרוח.
לפרוח, לקוות שהריקבון לא יכסה אותי שנית, כמו שקורה כל שנה.
רק שלא אנבל.
|
אתם יכולים לשאת את המחשבה שכבר לא אהיה כאן? תבכו קצת ותשכחו.
כל מה שישאר זאת אבן קרה...
|
למה כבר אפשר לצפות ממנו עכשיו? לא הרבה, זה בטוח. הרי פתחתי
בשבילו את הלב ונתתי לו אותו במתנה, מבלי שראיתי אותו פעם אחת.
והוא לקח אותו, חתך אותו, הכין לעצמו אחלה סנדביץ' ואכל מבלי
להשאיר פירור. אני בטוחה שהוא גם תקע גרעפס אחרי.
|
אתה אומר שאני מכורה אליך, שאיני יכולה להתנתק. קראת לי עבד
ולעצמך מלך. אמרת שאתה שולט בי וביצריי. שבלי שליטתך, אין לי
חיים משל עצמי. אך יש, עד כמה שזה נשמע לך מפתיע וכלל לא נכון.
ושום מילות קסם מעושנות מ"כאמל" לא יעזרו לך כאן.
|
אורה בוכה בגלל אמיר.
אמיר זה הבחור הראשון שאורה בוכה בגללו. בטח לא האחרון.
אמיר היה בכיתה ביחד עם אורה הרבה שנים ורק בי"ב, אורה קלטה את
אמיר בזוית עינה הכחולה והבודדה. הוא היה בחור חכם ומצחיק.
נראה טוב.
|
אני לא יודעת אם אתם יודעים.
אבל כשנוגעים במישהו, לא נשרפים.
באמת.
|
"בסדר, אבל למה הכל אדום?"
"זה הצבע היחיד שיש לי פה."
"אבל אתה אלוהים. אתה לא יכול להשיג צבע אחר?"
"מה יש לי פה על הענן הזה, טמבור? מה, מצייר עם מה שמביאים
לי."
|
-קדימה, חמודי, קום מהמיטה, אתה כבר מאחר...
-לא...
-אל תגרום לי להוציא אותך מהמיטה כמו אתמול!
-לא רוצה...
-אל תעצבן אותי!
-אוף איתך...
|
-אבל ראבאק! הוא הומו! מה את רוצה מהחיים שלו?
-הצבתי לי אתגר.
-איזה אתגר?
-לכבוש אותו בעזרת האישיות המקסימה שלי.
-ואיך בדיוק זה יקרה?
-הטבע יעשה את שלו.
-אבל הטבע מתנגד!
-נו, ו-?
|
הכלום הזה עוטף אותנו כמו שני גלמים של פרפרים,
שכל אחד יפרוץ בכנפיו את בית המשי השביר שלו ויעוף לכיוון אחר,
וישאיר שובל של רוח שאפילו העלים לא מרגישים.
|
"את יודעת שנשארת יפיפיה?"
"איזה יפיפיה...", ענתה לאה במחי יד וגיחוך קל, "תסתכל מה
השנים עשו לי... כמה קמטים..."
"את נראית בדיוק כפי שאני זוכר אותך. יש לך עיניים של שמיים".
|
אצל אחרים זה סמים, שתייה, כל מני כאלה. אומנים מיוסרים
בסטייל.
אני שונאת מחטים ובירה.
אצלי זה הפצעים.
|
גירי לוח משולבים עם פחם טבעי ו-6B
|
צבעי מים על קרטון ביצוע
50/70
|
צבעי מים על קרטון ביצוע
50/70
|
שילוב פחם טבעי עם גירים צבעוניים
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
הדלת אינה
נעולה
זאת טעות אופטית |
|
