צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אני טורקת את דלת הבית, מעין סיום שכזה להרס הכללי.
מפתחות -יש, סיגריות-יש, אני טופחת בידי על הכיסים לבדוק עם לא
שכחתי מצית.
אפשר לצאת.

"64 אלף 460", אני פוסקת ומעבירה אצבע בוחנת.
"64 מה?" אתה שואל בהיסח הדעת.
"64 אלף 460", אני מתקנת אותך.
"אבל מה, מה זה 64 אלף 400... נו... מה שאמרת".

"מה, רק תגידי", הוא אמר בקול מובס.
"אני...", גמגמתי
"אני רוצה את הלב שלך על לחמנייה"

אנחנו מתנהלים בשתיקה, למעט דיבור אלים של ארונות שנטרקים
איננו מחליפים מילה.

היום, התכנית ה- 1234 שלו, אורן עשה תוכנית על חתונות כסף,
והזכיר לצופים האומללים, כמה הוא מאושר, ומסר נשיקות לאישתו
המקסימה.
חצי שעה אחר כך הוא דפק את אחראית התלבושות על הזירוקס

היא לובשת איזה מכנסיים שחורות דהויות וחולצה עם מחשוף דיי
גדול, לא נראה שהיא מודעת בכלל למבטי הגברים העוטפים אותה
עכשיו.
לא נראה שהיא מודעת למבטו המשוטט עליה.

הוא תמיד חלם על בית מושלם ,בית כזה כמו בסדרות של "משפחת
קוסבי"
שאפילו מתי שנורא נורא כועסים ,אחרי שניה משלימים -יחד עם הטפת
מוסר קלילה .

כשהדמעות שלך עושות לך שבילי ניקיון בפנים האלה שלך, שלא פעם
תהיתי מי ישב בן הרגליים של אמא שלך וצייר אותך בכזה דיוק .

יש לו סלולרי לאלוהים הזה, אבל הוא חסום - סה"כ הוא אלוהים -
ואחרת הוא היה עונה לשיחות כל היום ולא היה לו זמן לרחם עלינו
כאן למטה ולבחון כליות ולב וכל זה.
אז אמרו שיש לו איי-מייל, ואפילו אתר בית משלו שקוראים לו-אני
ואלוהים.

אמא אמרה שאלוהים נרצח.
הכל התחיל כשראיתי כתם אדום על העננים, כתם אדום חזק ומתמשך בן
הקווים של התפיחות הלבנות האלה, שפעם נורא אהבתי להסתכל עליהם.

אימא שלי התאבדה, מה שלא היה כל כך צפוי.

היא מלטפת באצבעות כסוסות ציפורניים את חיטובי הבקבוק הקריר,
וידיה הופכות חסרות תחושה.
גם הלב הופך לפעמים..

יש לה עול כבד רובץ שמה- בדרכים הנסתרות בן הלב לנשמה, וקשה לה
קצת לנשום
הרופא אמר שזה בטוח אסטמה.
אז היא לוקחת תרופות , ונושמת מהר, מרגישה שהיא במרדף נצחי-אלא
שהיא הניצודה.

פתאום ראיתי יד מציצה מהבוידם שלי, ומציעה לי אש.
הגשתי לו סיגריה, והוא שאל אותי באכזבה למה עברתי ל"לאקי",
הייתי קצת המומה אבל אמרתי לו שבמקרה לא היה במכולת ומאיפה הוא
יודע מה אני מעשנת?!

אומרים לה, שהיא דווקא נראית ילדה טובה, ומה היא בכלל עושה
במקום כזה, שם-באמצע העולם-יפו.

...הם היו אנשים שחיו בבועה,בבועה גדולה של מסטיק ורוד.
תמיד ניסיתי לחשוב אם זה בזוקה נוסטלגי או שאולי אורביט
חדשני,האמת שבלב נורא קיוויתי שזה -"עלמה" מן מסטיק שעושה לי
הרגשה חמימה בלב שהנה-לא נעלמה התמימות מהעולם

מאז עבר כבר הרבה זמן, והם כמעט נשואים, כלומר, כל פעם הוא
אומר לה ש"הגיע הזמן להתחיל משהו חדש ביחסים השגרתיים שלנו"
ואז דופק אותה על המיטה כמו זקן בן אלף.

עליתי לגן-עדן, מה אתם יודעים כל כך יפה כאן ,ברקע יש איזה
שירים שאתם בוחרים ומופע האימים של רוקי מוקרן על מסכי וידאו
ענקיים, אף אחד לא משמין ולא משעמם ואפילו יש לנו ספריה ענקית
כזו עם כל ספרי אתגר קרת, אנחנו מאוד אוהבים אותו כאן.

צללי טיפות נפלו לי על המכנס, על שמשת המכונית נפלו אמיתיות,
הם התרבו על המכנס שלי עד שהושמדו לידי מריחה מכוערת על ידי
המגבים, שבתנועה חדה מרחו גם את צללי הטיפות שנפלו עלי.

הוא פנה אלי בקול עמוק וביקש קולה-דיאט קולה-כמובן שהסמקתי עד
עמקי נשמתי ,אף פעם לא התיימרתי להיות קשוחה או ,לצורך העניין-
ברמנית.

היא מסתכלת עליו ומחייכת, "העולם מתחלק לשלושה סוגים"-היא
אומרת בחשיבות, ולוקחת עוד שאיפה אחת
"אלה שמעשנים ווינסטון לייט, אלה שמעשנים ווינסטון רגיל ואלה
שלא מעשנים"

ודווקא עכשיו שאני מתקתקת את כתובת המסירה עולה לי בראש מעין
הדהוד של הקול של אבא שלי שהוא אומר-ש " משפחה לא בוחרים"-כן
בטח-אני מגחכת לעצמי וממשיכה בעבודת הניירת

קמתי באמצע הלילה ,ראיתי את עצמי מקיא מעל האסלה המזוהמת,
שטפתי את הפנים וחזרתי לישון, היא עדיין היתה שם,בוהה בי מקיא
את נשמתי , וחייכה.
באותו רגע רציתי, רציתי כל כך להרביץ לה, מסתכלת עלי סובל -
והיא מחייכת.

חביתה עין, וסלט-בצד, עם רוטב, אלף האיים זה מצוין, וקפה-שניים
סוכר".
"אתה יודע", אמרתי תוך כדי ניסיון אומלל להדליק את המצית
הסרבנית שלי, " זה שתיים סוכר".

והיא מעשנת הרבה, מעשנת חזק, שואפת לתוך הראות טיפה אחרונה של
עם טעם של פילטר ושל כל החרא בעולם ומכבה.
וכמו בכל פעם שהיא מכבה היא מבטיחה לעצמה, שהנה זו האחרונה -
אבל לתמיד.

הסתכלת עלי, אני חושבת שהתעמקת בג'ינס הקרועים שלי, כאילו מרמז
לי, שפעם אחת יכולתי ללבוש משהו נורמלי.
אתה מדליק את ה"פרלמנט" שלך, ומסתכל על הרוקדים בהתנשאות, מפנה
לך מקום מהמתמזמזים על הרצפה, ומעיף טבעות לחלל האוויר, הכל כל
כך מחניק.

אפילו בבחינות הפסיכוטכניות בכיתה ד הייתי בדיוק בקו של החמש
-ממוצע

היא היתה הבנאדם עם הכי פחות טאקט שהכרתי,היא יכלה לעבור ליד
זוג שנראה הכי מאושר בעולם ולשאול אותה פתאום-"שהוא מחרבן,זה
משמיע רעש?הוא מרים את האסלה ולא מחזיר?"
אני יכול להישבע שהיו לפחות עשרים זוגות שנפרדו בגללה לנצח
כולל כמה ריבים בתוך משפחות שלא נסלחו לע

הגענו למועדון הכי מסריח בת"א, דני הביא כמה כדורים וקרטון
בשבילי- "אבל רק בגלל שיש לך יומולדת", הוא אמר ודחף לי ליד
טקילה
"אחת שתיים שלוש, ידיים למעלה על הראש..."- הוא זמזם בזיופים
ורוקן את הטקילה שלו.

הבר, מהצד השני של מקום מושבנו, נראה עלוב במיוחד עכשיו, עשרות
טיפוסים משונים מתרפקים עליו, כתינוקות בחיק אמם, משוועים
לתשומת לב מהמוזג, הם מקבלים את מבוקשם ומרוקנים כוסות של
נוזלים שקופים לקיבתם, וחוזרים לרקוד, מחייכים.

היא מוציאה את האודם מהמכסה בתנועת קרב, מורחת אותו באגרסיביות
על שפתיים דקות, שעכשיו צבועות ב"אדום אש" לפי התווית.
המוכרת מחייכת אליה חיוך של "ורוד פוקסיה" על שפתיים מעוותות
משהו ומאשרת-
"את נראית יופי, מתאים לך נורא"

"אני יפה?"

אהבו אותה והיא אהבה לאהוב, מעולם לא חשבה שחייה ישתנו עד כדי
כך שהיא תמצא מקלט בידיו של הטבע, אבל הוא היה שם בשבילה ,הוא
היה המגן שלה.
ילדת טבע, תמיד היתה ותמיד תשאר, בדיוק כמו עכשיו, טבע.

אני ממש מנסה להתאפק שאני מרגישה את הזרם הזה בשיפולי הבטן ואת
מה שמתחיל לנזול, אבל אני לא מצליחה לשלוט בשום שריר ומרטיבה
את הסמרטוט הפרחוני שאני לובשת.

אני יוצאת לסיגרית הרהור במרפסת, אני מנסה להפסיק בזמן האחרון,
לא להפסיק כמו לצמצם, לעשן רק את הסיגריות הבאמת חשובות, אלו
שיש מטרה מאחוריהן, סקס, אוכל, קפה, והרהורים קיומיים, זה מותר

והילד יגדל ותהיה לו גם אחות, ונשים לו קונדומים על השולחן
ונסביר לו על מין בטוח.

ללירן יש לוח שנה גדול בחדר, לוח שנה בולט, עם תמונות של
בריטני ספירס מעליו.
לירן אומרת שהיא מזדהה איתה-עם בריטני, כי היא גם מוצלחת כזו.

היא לא אוהבת שמסתכלים עליה, היא אומרת שאין על מה להסתכל
בכלל, ולא משנה כמה פעמים אמדוד את פניה במבט אוהב, היא תפנה
אותם ממני ותסנן "אידיוט", בחוסר נוחות.

לקחתי את מעט הצמח שעוד נשאר,כל כך מעט חשבתי לעצמי בצער,בקושי
מספיק לעבור יום רגוע,ואם יהיה יום רע אני בטוח לא אעבור
אותו.
-כל המחשבות האלו התרוצצו לי בראש כשאני מגלגל את העשב בתוך
הנייר,סגרתי את הקצה ושמתי פילטר,עשר דקות אחר כך הייתי שוב
מאושר.

מרסל שוטף את הביפנוכו של הכוס, הסבון משפריץ לי על הסיגריה
ואני מתעוררת מהחלומות בהקיץ שהנחיתו עלי חום יולי-אוגוסט
בענני אבק של צהריים.
"מרסל", אני צועקת בכאב אמיתי של בזבוז

משהייתי קטנה,ממש כזו פספוסית מושתנת,כולם אמרו שאני נאיבית.
הגננת אמרה את זה כשהבאתי את הצעצועים שלי לילדים אחרים, אמא
שלי אמרה את זה כשאמרתי שהוא יתקשר, אפילו החברות שלי אמרו את
זה, אחרי שראינו כלב מת בשינקין , ואני הייתי בטוחה שהוא ישן.
נאיבית, נ-א-י-ב

חמש עשרה דקות והיא מושכת מבטים מכל עבר, עם העיניים הגדולות
שלה, הגוף הדקיק, ותנועות הריקוד שלה כשהיא זזה.
חמש עשרה דקות עם האישה הזו, ואני שלה.

סוף העולם, לא היה בכלל כמו שתארו אותו -"אש גופרית ותימרות
עשן" כן בטח, היום, אפילו לטרנטינו אין כסף לאפקטים
אז לעולם?
אפילו אלוהים באוברדראפט.

כתבתי המון סיפורים, לפחות שבעים, חצי מהם היו על ילדה אחת
שרוצה להיות סופרת , והחצי השני היה סתם-על איזה ילדה שמחפשת
את ההורים שלה.

אולי אני אכתוב על איזה פירוק משפחות היסטרי או על אהבה נכזבת,
שמעתי שהתאבדויות הולך חזק היום.

קראו לו משה, שזה שם נורא רגיל לאחד שנוסע בסובארו פשע , ויש
לו מדבקה של "פארק המים" על הפגוש.
משה היה סתם אחד, או בעצם לא כל כך סתם, כלומר אין אף משה ,
שהוא -"סתם"
משה עובד בחברה גדולה של קרטונים, הוא מתחיל לעבוד כל יום
בשעה שבע בבוקר ,ומסיים לעבוד בשעה

כזאת בחורה שאתה מסובב אחריה את הראש הרבה אחרי שהיא התרחקה
ממך ואתה כבר יודע שאין סיכוי שמשהו יתגלגל, מסתכל בה רק לשם
ההנאה ומודה לכמה דקות על כך שעדיין יש דברים ששווים מבט בעולם
המסריח הזה.

אה כן, אמריקה התפוצצה ועולה בלהבות בדקות אלו ממש.
סתם עוד יום משעמם.

אמא שלה הספיקה לבקר את החיים שלה בשלושה משפטים על הבוקר, היא
קמה עם האנגאובר אחרי לילה שלם של שתייה מנחמת, הכלבה שלה
הקיאה על כל השטיחים בבית, ובגדול זו לא נראתה התחלה כל כך
טובה ליום הזה.

ברור לי שאני אמצא איזה קווזימודו שידבר ברצינות תהומית על זה
שהוא שותה רק חלב כי אלכוהול עושה לו גזים ויבקש ממני בחרדה
לכבות את הסיגריה תוך כדי השתעלויות מסיביות, ופתיחת חלון
עצבנית.

כל השבוע הוא שם, ליד היצורים הקרים והירוקים, שהמטרה שלהם,
ככה נראה לו שהוא מצליח לחשוב טיפה, זה להראות לכולם כמה הם
אפסים כי אין להם פסים על החולצה.

הוא אמר לי שבשבילו אני עשר אגורות, הוא יודע שאף אחד אחר לא
היה מתכופף לעברי בכלל, אבל הוא מכיר בחשיבות עשר האגורות
בחברה הקפיטלסטית הישראלית.

עשרה לחצות.
עשרה לחצות, אמרת שתתקשר ברבע לחצות, אני כבר לא יודעת מה זה
אומר. כבר משעה עשר אני בוהה בשעון הסדוק הזה וחושבת על כל
הדברים האחרים שאני יכולה לעשות עכשיו, ובכל זאת לא עושה כלום.

אבל זה לא שאני באה לרחם על עצמי או משהו כזה, באמת שלא, למען
האמת , קצת סימפאטיה לא תזיק, אבל הנקודה האמיתית פה, זה שממש
רציתי לשחק בפיראטים, זה פשוט נראה לי כמשהו שיציל לי את החיים
ויוציא אותי מהמצב הנורא הזה שאני שקועה בו כבר המון זמן.

את חושבת שההורים שלך צודקים?", האמת שאני שונאת את ההורים
שלי, הם פולנים לחוצים שחושבים שכולם צריכים להיות עורכי דין
בסוף, הילדה שלהם קצת דופקת את הראש בקיר אז הם נלחצו לא משהו
רציני

שמעתי ממישהו שהוא עכשיו מסתובב עם איזו בחורה רזה, עם שיער
ארוך ומתולתל "כוסית", אמרו לי, והעבירו מבט בוחן בשיער הקצר
שלי, בעגיל בגבה וב"פיגורה" הלא קיימת שלי.

אני רואה אותו הולך שם, עם המדים והנשק- מבט של-"שיזדיין
העולם" בעיניים .
אני מחבקת אותו. שבועיים לא ראיתי אותו .
אני מחפשת את הניצוץ שלו בעיניים, מחפשת את "אני אוהב אותך" ,
אבל הוא לא אומר, מסתכל עלי בזלזול של חייל מנוסה ומסנן לעברי
מעין שלום סתום.

ביקשתי מאחותי לצייר אותי לבד, שיהיה טיפה מציאותי.
אז היא ציירה חיוך גדול, ושיער ארוך ופרח אדום ביד.
כעסתי קצת, ואמרתי להורים שלי שיש להם ילדה שמנותקת לגמרי
מהמציאות, ואולי כדאי לשלוח אותה לאיבחון.

התקרבתי אליו בשקט ושמתי לו שקל בקופסא הריקה של הקולה, ושאלתי
אותו, כדרך אגב, איך זה שיש לו פלאפון.
הקבצן אמר שהיום, היום לכולם יש פלאפון וזו הוצאה ממש קטנה
וחסרת חשיבות לעומת היעילות שלה.

הוא כל כך שנא את הרעש שזה עשה מעין "קחחח" שמעביר בו צמרמורת
כל פעם מחדש

זה לא אחד מהסיפורים האלה, שבסופם תיאנחו אנחת רווחה, תשענו
אחורה בכסא שלכם ותרגישו זיכוך נפש.
לא, ממש לא.
זה סיפור מהחיים שלי, ושום סיפור שהוא מהחיים שלי , לא יכול
להיגמר בצורה כזו.

"ועכשיו, עכשיו היית חייב לומר לי את זה?!"
כאילו אין מחר, סתם ככה בתור לאוכל , הוא אומר לי שהוא עצוב
ועוד מסתכל עלי בלי בושה, במבט הזה עם השפלת העיניים הכי
נוראית בעולם.

על המדפים המתקלפים היו צנצנות קרמים- עשרות.
כולם בקופסאות גדולות ומבריקות. מנצנצות באור החיוור של
האמבטיה המקלפת שלנו.
פעם חשבתי שאימא שלי אוספת אותם לבניית איזשהו פסל סביבתי ,
אבל היא רק רצתה להעלים קמטים

ניסיתי לפתוח את העיניים כמה שיכולתי, ולעשות את הפרצוף הזה
שאני יודעת שהוא ממש אוהב, אבל הוא הסתכל עלי, ישר לתוך
העיניים במבט מתריס -להראות לי שכל השטויות שלי לא מזיזות לו
את הציפורן.

"בואי נצא למרפסת", הוא אמר לי, ואני שאלתי מה יש במרפסת שאין
בסלון.

זו היתה הסיגריה השמינית שעישנתי מתחילת היום,למרות שמתחילתו
עברו רק שעתיים,ולמרות שהשעה היתה כבר שתיים בצהריים.

אחרי שהוא זרק אותה, היא הלכה לאיזו מסעדה שכונתית, גרועה כזו
,שהתפריט שלה היה מוכתם בשרידי המנות שהזמינו כל הנזרקות
לפניה.

כשהייתי קטן היה לי משחק כזה שהשתפר עם הזמן,

בשירותים מישהי רשמה בעט שחור, "תשתקו, גם ככה לאף אחד לא
איכפת" וחתמה את שם הקורס שלה.
לפי התאריך היא סיימה כבר מזמן, ובטח לא תיארה לעצמה שאיזו
קורסיסטית מושתנת תקרא את זה ותרצה למות.

מסביבי יושבים הרבה אנשים, אני מנסה לקרוא את השפתיים שלהם,
אבל הם רחוקים מידי.
ממולי יושב זוג, הם שותים הרבה ונוגעים הרבה, וזה עושה לי חשק
לבכות.

הדבר היחידי שיכל להרגיע אותי זה סיגריות -ווינסטון למען האמת,
אבל אתם יודעים כמה תאונות יכולות לקרות עם סיגריה ומצית?
שש מאות שבעים ושמונה-בדיוק.

שאלתי למה דווקא קאמל לייט והיא צחקה.
שהיא צוחקת, שמתי לב כבר מזמן , יש לה קמט חמוד כזה מעל המצח,
והיא נראית קצת כמו כלב זועף.

סבתא שלי הולכת למות, וזה באמת לא נחמד.

אל תדרגו את היצירה הזו, אל תצביעו לה, בבקשה
אל תדרגו את היצירה הזו, היא לא רוצה להיות מושפעת ממספרים
חסרי תכלית של אחד עד חמש.

את השיר שלנו, מתובל בבקבוק וודקה לימון, אני שומעת הרבה, אולי
אם אשמע את זה מספיק זה ימאס, כמו שוקולד, כמוני.

עשה לי טובה ובוא נבהיר את זה עכשיו, אני לא מתכוונת למות
בחורף, כל התכנונים האלו של הלוויות שטיפות קרות נופלות על פני
האבלים, זה לא ממש אני.

"זונות", אני מסננת אל הפרפרים השחורים שמסתובבים לי בבטן
עושים לופים לכיוון הראש, ניסיתי להרוג אותם, אומרים שוויסקי
הורג הכל, אני שונאת לשבור מיתוסים, הוא לא.
וטוב לי , כל כך טוב לי כוסעמק!

אנחנו מצהיבים ילד שלי, הופכים לתמונות בלויות באלבום של
אלוהים שבטוח שזו בדיחה טובה.

אני חיה מגל"צ לגל"צ, וזו אפילו לא הצהרה, זה פשוט דרך חיים.

אולי עכשיו, ממש עכשיו אני גוססת לי מבפנים, תא אחרי תא.

וזהו, אני מחוקה, נגמרתי אהובי, נגמרתי, כי אני לא יכולה איתך
ולא יכולה איתך.

ואני רוצה עכשיו לצעוק, לצרוח לעולם הזה שזהו, אני כבר יודעת
את האמת, לא תוכלו יותר להשקיט את מצפונכם, להנעים לכם את
היום, במחשבה ש-"גם לה זרקנו מילה טובה", המילים האלו, שזרקתם
בחוסר התחשבות היו בשבילי עולם ומלואו, סיבה ראשונית להיאחז
בציפורניים בחיים האלה.

מה אתה אוהב אצלי?, תגיד לי כמו בטלוויזיה.

אתם כנראה לא מבינים את הסיטואציה, או, הנה המקלדת שלי עושה
צלצול מענג כשאני רושמת, סיצואציה, ס-י-ט-ו-א-צ-י-ה.
במילון רשום - "מצב, מערכת התנאים והמסיבות שמישהו נתון בהם,
סביבה, רקע."

ואם יכולתי לומר לך, הייתי אומרת שבלעדייך בטוח לא הייתי יודעת
שלאהבה יש טעם וריח, ומרקם.
בלעדייך, אני רוצה לפעמים ללחוש לך לא הייתי יודעת מה זה בכלל,
טעם וריח, אהבה.

תקופה גוועת פה מבין אצבעותיי, ככה סתם, נשפכת לה על רצפות
ממורקות.
"אין לבכות על תקופה שנשפכת", אומרים.

אני נשענת על הקיר בלי תחתונים, הקיר קפוא ומעביר בי צמרמורות
של לילה, אני לובשת חולצה גזורה שנופלת לי כל הזמן מהכתפיים,
ומעשנת ג'וינט, צמודה לקיר השירותים

ואני רוצה כל כך לכתוב משהו מחוכם שיפיג את הכאב, או לפחות
שיוציא אותו החוצה.
אבל מהרגע שהודיעו אני אפילו לא מצליחה לבכות.
נתקעת בחדר השמאלי של הלב, ואתה לא יוצא לי משם.

בעורקי המילים של "אהבה" זורם דם אחר, דם שלא מתחבר לנשימות
מזיעות במיטה חורקת.
זורם בהם פירוש שלא מתאים למה שיש ביננו.

בוא נשחק משחק, טוב?
הוא יעביר לנו את הזמן, אני מבטיחה.
בוא נאמר שאנחנו ביחד, רק לצורך העניין.

לילית חייכה אלי חיוך מבין, ונשקה לי לשלום, אשמדאי הנהן
בראשו, והם עזבו מחובקים.

ביד אחת מנסה להחזיק כוס סדוקה שאמורה לאצור בתוכה נוזלים
הרסניים שיתגלגלו בעוד רגעים ספורים בתוך בטנה ידועת הצריבות,
וביד השניה, כלהטוטנית על חבל היא מחזיקה בקבוק לק שחור ומנסה
למרוח בחוסר כשרון שכבה שנייה של המבריק הזה על שאריות
הציפורניים הכסוסות שלה.

"את בת עשרים ואחת", אומרים לי שוב ושוב, כאילו צמד הספרות
האלו הוא מה שאמור להנחות לי את העתיד.

יש לך את פרצוף הבוקר הכי חמוד שראיתי, כשהריסים הבלונדינים
שלך דבוקים אחד לשני במעין התרעמות אילמת על הבוקר הזה שמכריח
אותך להרים את גופך הדבוק למזרן.

אתה לא נרדם, מתהפך, השמיכה מגרדת לך, יש לך בחילה בכל צד שאתה
מסתובב, הטפטוף של הברז באמבטיה גורם לך לרצות לצעוק, לצרוח?

אייל רוצה לעבוד קצת פחות, בשביל הנפש, ולאהוב הרבה יותר,
בשביל הלב.
אייל רוצה.

"אל תבכי", אומרת לי דמות לא קיימת.
ואני מייבבת לה בעיניים נפוחות מבדידות, "אני לא בוכה", אני
באמת לא בוכה, אני מאכילה את העצוב שלי, נותנת לו לגדול למימדי
ענק, עד שאבלע בתוכו, זה נראה לי מקסים, לשקוע אל תוך תוכו
עכשיו, אל תוך העצוב הזה שלי, לטפח את צלקותי

בדידות, זה לאכול שוקולדים באריזות זהב מרשרשות

אתה לא עונה ואני מתחננת שתנשק אותי, "נשיקה אחת", אני זורקת
את עצמי, רוצה להרגיש את הטעם שלך שוב, אותך, את העבר שלנו
זורם בקצות לשוננו, את העתיד.

את השיער גזרתי, צבעתי אותו בשחור פחם שיתאים לעיניים, לעיניים
הוספתי פסים שחורים שיתאימו ללב.