|
ירדנה אובילה בוזנח נולדה בשנת 1964 בישראל.
נשואה ואם לשניים. עבדה במערכת החינוך עד לשנת
2020.
כיום גמלאית המאבקת את חלומותיה הנושנים ומפיחה בהם
חיים.
פגשתי אותו לראשונה בסביבות גיל עשר. עברנו לגור מולו, או יותר
נכון לפניו, שכן הוא שכן בחצר האחורית של בניין המגורים החדש
שלנו ברחוב איינשטיין מספר שישים ושלוש.
|
מעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, באמירות ושאלות פשוטות עטפה
את אהבתה אלי. "קחי סוודר," "אל תאחרי," "מה קרה, חזרת מוקדם?"
"אכלת?" "מה את רוצה שאכין לך?"
|
מבט מהיר על הרכבים המעטים שנותרו בחניה ועל הזונות שבשוליו
גורם להן להזדרז ולהיכנס לרכב שייקח אותן הביתה. כל אחת מהן
חולמת על מקלחת חמה ומפגש משפחתי שיכלול ככל הנראה ארוחה ערב
משותפת.
|
איזה באסה, כבר שנים לא הייתי ביום חופש ביום ההולדת. היו לי
תוכניות מכאן ועד עוד עשרים ותשע שנים, שזה מניין שנותיי,
אפיית עוגה ואירוח לא היו ביניהם.
|
צופרי המכוניות וטרטור מנועי האוטובוסים מוסיפים להמולה כאילו
מברכים את בואה לתחנה המרכזית בתל אביב.
|
אותו הים שסיקרן אותה. אותו הים שמילא אותה בחדוות נעורים,
שהרחיב את ליבה ודעתה בימי נעוריה וניבט אליה מזוג עיניו
הכחולות של חתנה הבוגר בעודה בת עשרה. כמה אהבה לטבול את גופה
במימיו הקרירים גם לאחר נישואיה כתחליף למקווה הטהרה. מאוחר
יותר, בחלוף הזמנים אותו ה
|
אספתי לי מהרווח שהלך והצטמצם בינינו חלומות של אחרים ואימצתי
אותם כאילו היו שלי. לא סיפרתי להם מה לקחתי מהמעגל הזה.
|
|
|
איכר, תהיה יותר
מועיל
תצטרף
ל"סטייג'.קו.איל"
הפרולטריון |
|
