|
"אני, ששוכבת על גבי, עצומת עיניים ופשוקת שפתיים ורגליים, רק
ממתינה.
ממתינה לו שימלא אותי...
בפרץ של אדרנלין,
בפרץ של תשוקה.."
|
נגיעה קלה, תועה, ולא מכוונת, היא שגרמה לכל איבריי לרטוט
בחוסר שליטה, להגיר נוזלים אל עבר מפשעה חשופה מחיכוך מתמשך
ואגרסיבי, שופכים את דרכם במורד הפרינאום כמי נהר זורמים.
|
וככה נשארנו כמה שניות, כשידו מתפנה לעבור מבטני התחתונה מעלה,
אל בין שדיי, וממשיכה אל עבר צווארי...
|
כשהשקט רוצה לצרוח,
כשהנפש רוצה לברוח,
כשהשגרה מתעייפת מלהתקיים,
כשחלום שואף להתגשם.
|
תאוות הן כמו לבה,
כשאני הוא הר הגעש,
נשפכות בעיפרון,
חורקות על דף, צורחות בלחש.
|
הימים עוברים בלי נחת,
ובאופק אין צללית, של דמותך ששבה הנה,
נערי איתי תמיד.
נערי... איתי תמיד.
|
|
|
אני וזאת שאהבה
את התל אביבי
מבססים את מערכת
היחסים שלנו על
אמון הדדי,
שיתוף ברגשות
ופרצי אלימות
מטורפים ובלתי
נשלטים שלה בכל
פעם שמוזכרת
המילה "פרה"
חרגול מדווח
מבית החולים |
|
