[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
הלכנו לצד האחורי של בית-החולים ושם, בחושך, ראינו נקודות אור
ירוקות ואדומות. התקרבנו. זה היה דיסקמן שהשמיע את המנגינה
המופלאה, ובעשב ליד, ישב הצעיר. בידו חליל הפלא, והוא מפזר
באוויר צלילים שעולים כמו אדים, אל חלונות בית-החולים.

אתה שם לימונים וקצת אלכוהול בבקבוקים. אחר כך אתה שוכח איפה
שמת את זה. בא איזה חג. נגיד פסח. אתם עושים ניקיון בכל הבית,
ופתאום אתה מוצא כזה בקבוק בבוידם, למשל. או מאחורי הפריז'ידר.
אתה אומר: "אוי! תראו מה מצאתי! לימונצ'לו".

ואז, לאחר שנות דור, היא שבה עם קפה הפוך, שלולית חלב בתחתית,
וללא קרואסון. אני מתרגז, לוקח אוויר כדי לומר לה מה אני חושב,
אבל היא כבר משייטת לה בין השולחנות הרחק בכיוון האופק.

בצהריים השמיע המחשב צליל קצר ועל המסך עלתה תבנית של פתקית,
עם תזכורת, לבדיקת כרטיס הפייס. שמשון גלש לאתר הזכיות והריץ
בשעמום את אצבעותיו על המקלדת

קודם נכנסנו לגן הטרופי שזה מלא ביצות של מים, כאילו. והוא אמר
שמכאן לוקחים את הטרופיקולה. איך יכל ל'גיד כזה דבר, האהבל?
הרי המים מלא דגים?

מקאברי
הלכנו לפרדס. קטפנו המון קלמנטינות ושמנו אותם בתוך המיכנסי
טרנינג. ופתאום, בלי שום התראה, הגיח אדון תמרי, עם מקל
שקוראים לו נאבוט, וצעק: "גנבים! גנבים קטנים!". וכשתפס את אח
שלי (היה לו קשה לרוץ, כי הוא גם קטן וגם המכנסיים שלו היו
מלאים בקלמנטינות), הוא אמר

אולם, לפני הותירו את טובל'ה עגונה, רגליו בפתח, מזוודתו בידו,
והמונית, למטה, צופרת בעוז, חש צורך להסביר לה את מעשהו. ומתוך
סרטים שראה באמריקה, זכר תמונות של הגיבור הנוטש את בת זוגו,
וכותב על הראי שבכניסה, בשפתון, את דברו האחרון. פשפש במגירה
ומצא שפתון.

אגדה
עזבתי אותה.
למה?
כי אני, אין לי זמן. אני מוכרח למצוא את האוצר, בחארת אל-טאנק.

לג'ובאני הייתה משאת-נפש: לשוב ולטעום מהפיצה-נאפוליטנה שהיה
רגיל אליה במולדתו. למרבה הצער, בנתניה לא שמעו עדיין, באותם
ימים, על פיצה, שכן ארץ המגף הייתה רחוקה והשתייכה למה שהיה
נהוג לכנות בשם "ארצות הים".

אישה אחת צעקה: "יש לו משהו בכיס, לערבי הזה! תתפסו אותו!..
מחבל!".

כשרק קניתי את האוטו, כבר הרגשתי שיהיו לי צרות איתו. הרצל,
הסוכן שקניתי ממנו, אמר לי כבר אז לקנות עם הגה-כוח וכל מיני
אביזרים. ואוטו עם אביזרים, בטח לא הולך לאיבוד. תמיד צריך
לשמוע בקול אנשי המקצוע.

החלטנו לשרוף חצי שעה על כוס קפה, למעלה. המדרגות הנעות עדיין
לא פעלו. כנראה שעדיין לא עשו את הסיפתח.
לא שתינו קפה. המים עדיין לא רתחו. המלצריות עדיין לא גמרו את
ההכנות. למה? בטח ניחשתם. נכון! עדיין לא עשו את הסיפתח

אישה זקנה מריומה. אבל נראה אותך אומר את המשפט הזה בקרבתה.
בסך הכל, לדבריה: נולדתי יותר מוקדם. כשהעולם היה קטן יותר
והחיים הלכו לאט. ונכון שמריומה אולי אינה יודעת להפעיל
מיקרוגל, ואפילו מתקשה בשלט-רחוק של הטלוויזיה. לעומת זאת, יש
בה חוכמה גם בלי כפתורים חש

היא שתתה לי את השוקו עד הסוף, מצצה את הקש ברעש, ואמרה: "אוי!
כמה שמאוחר!" וקמה ללכת. "אני רצה", הצהירה.
ידעתי שעכשיו יתחיל מונולוג אינסופי בעמידה, בתוכו היא תעשה
ספירת מלאי של כל המכרים המשותפים וגם כאלה שאני לא מכיר,
ותגמור חשבון עם כולם. וככה היא עמדה

אני אמנם ראיס אל-באלאדיה זרירה (ראש-העיר של עיר קטנה), אבל
ביקרתי בפאריז, העיר שממנה בא המוהנדס הפראנסאווי. בעיר ההיא
יש אוטומובילים. האוטומובילים שמים את הסחורה על הגג וזהו. על
כן הם יכולים להסתפק בדרך צרה. אבל אצלנו מובילים את הסחורה על
גבי גמלים, בשקים

הצטרפתי אליו כי כבר מזמן רציתי לשאול אם נכון מה שמספרים
עליו, שבמחסן שלו יושבות תימניות זקנות, עם שן אחת בפה, ועם
השן הזאת הן מנקבות את הזיתים. כשכבר היה ממש חמוץ לנו בנשמה
מהריחות, אומר בוקובזה בשקט, כאילו כלום: " דויד-של-השתי-שקל,
הוא גנב!".

דישדשנו בגשם בשולי השלולית, מחפשים מאורות של חפריות. החפרית,
למי שלא יודע, היא צפרדע שחופרת בבוץ מאורה. שם היא מתגוררת.
אלי-אופיר-איש-הטבע, אומר שאם מקשיבים לקול שלה, מבחינים שהיא
אומרת: "קווה-קווה החיים שלי בבוץ!".

וכך נשתכחה כביכול דמותו מלב כולם. כולם, מלבד עאדל המלצר.
עאדל, שעיניו חדות, ראה לעתים קרובות את הסובארו של בבר נוסעת
לאיטה בצידו השני של הרחוב. ורק הוא ראה, שכן כולם ישבו בגבם
אל הכביש. עאדל זכר גם את מועד האסון. היה זה יום אחרי
ראש-השנה.
עתה, כשבבר שב ב

פואנטה
מאז, מסתובב זכריה בשכונה, שק יוטה על כתפו, משוחח עם כל כלבי
השכונה, ומדי פעם צועק: "כלף!. .כלף!".

במכלאה קטנה ראינו שתי בהמות מגודלות, גועות בקולי קולות,
סובבות במכלאה, סחור סחור. הגדולה יותר, ניסתה לטפס על חברתה.
משה אמר: "הפר הזה מצא לו זמן לרומנטיקה!", וגיחך.

עורך-הדין, בטיטו חזר לקחת את המצית-המיוחדת-לסיגרים, שנשכחה
על השולחן. הוא ראה את בבר, חולם, ועיניו דומעות. לאט לאט ניגש
אל בבר ושאל: "איך תקרא לנכד?"
"אני יקרא לו על שם הילד שלי", לחש בבר.

התחלתי למשוך החוצה את הכביסה. הכל היה כרוך ומגולגל לחבילה
אחת. תפסתי שרוול ומשכתי.

התחלתי לחפש את אישתי. תגידו: מה הבעיה? צלצל בסלולרי וזהו.
אבל, בתוך הרעש הזה, לא תשמע אפילו צפירה של אמבולנס.

"תראה", המשיך את שיחתו עם אלוהים, "כשאשתי נפטרה והשאירה אותי
עם הילדים, ככה, לא בקשתי שום דבר. כשהילדים עזבו את הבית
והלכו לפנימייה, גם אז לא בקשתי כלום. גם כשהלכו לצבא, לא
דיברתי וכך גם כשנסעו שלושתם לקנדה. זה שהם לא כותבים לי
ושהנכדים שלי לא יודעים

בחוץ, שאל ברדה בקול רם, האם מישהו שמע על המצבה הזוהרת
בבית-הקברות הישן. מאיר, הבן של אהרון תמם, הנכד של
'בבא-ג'נח', מצד אימו, שאינו מסתיר את דעותיו האפיקורסיות, אמר
בזלזול: "אולי זה השיני-זהב של הצדיק?". וזבולון, שנעשה
לאחרונה דתי קיצוני ואפילו התחיל לגדל

"אני עושה את הגרעינים לשבת לבד", אמרה הגברת מועלם בגאווה,
"האלה, המוכנים, לא שווים גרוש!", הוסיפה.
גם אני עושה את הגרעינים לבד, אמר סבא, הנה, עכשיו אצלי על
התנור יש גרעינים. עוד מעט הם יהיו מוכנים.

חשוב להזכיר שבאותה תקופה, מה שהקשישים רגילים לכנות "בזמן
האנגלים", איש לא התרועע עם אנשי צבא אנגלים. יתירה מזו, היה
לכך ריח של בגידה. אבל, במחתרת אמרו לדודתי שחשוב להוציא
אינפורמציה מהאנגלים, במיוחד מקצינים, ולא חשוב מהו המחיר.
ודודתי מהמחתרת לקחה את העני

הרחוב היה ריק עדיין והמנגינה זלגה מן הרמקולים וגלשה ועטפה את
הפיקוסים שעל המדרכה. הדרורים, המתקוטטים תדיר עליהם, קפאו
והיטו אוזנם.
אחר כך פגעו הצלילים בחלונות הראווה ונתזו מהם למדרכה השניה,
ושם בדוכן ממול, במקום שנשמע תמיד רחש קציצות הפאלפל המיטגנות

בדרך, בכל עצירה, השמיע האורלוגין של סבתא, צילצול. אימא שאלה
אם לא כדאי להשכיב אותו כדי שלא יתקלקל. סבתא היטתה אותו על
זרועותיה כמו שמחזיקים תינוק או בובה ואמרה: "השעון הזה הוא
מזכרת חיה מיאצק (כך היא קראה לסבא) אתם שומעים? לא סתם מזכרת,
אלא מזכרת חיה!".

נסע הילד לניו-יורק. דבר ראשון הוא נכנס לבנק והציג את הצ'ק.
ראה הפקיד צ'ק של בנק-לאומי, סניף נתניה, החזיר לילד את הצ'ק
ואמר שכאן לא מכבדים דברים כאלה.

התקרבנו אל העדר. הכבשים התפזרו בתוך מעין קרחת יער, וביניהן
ניתן להבחין בגדמי גזעים של עצים כרותים. הגדמים היו מפוייחים
ומפוחמים.
"כמו אחרי פוגרום", אמרה אשתי בלחש.
"כמו אחרי פיגוע", עניתי, גם בלחש.

הוציא החייט אט אט את הסיכות מפיו ואמר: "ראוי לו למלך שיבוא
אלי כדי שאקח את מידותיו".
צחק המשרת וענה: "לא לכבודו של המלך לבוא אל השוק!"

ארצישראל
נסענו אל צומת הכניסה לחדרה ומשם דרומה אל תחנת הדלק שבכניסה
המזרחית ליער. מעל ליער ראינו ענן לבן ארוך, ועליו אפשר לראות,
עם קצת מאמץ (אם מסתכלים הפוך), כאילו אותיות. נכנסנו ליער
וחיפשנו את הגמלים של ג'ומעא. סיפרו לנו שהוא קיבל גמל חדש, מה
זה חכם? יותר מג'ו

חתולים, כידוע, מקפידים ביותר על טריטוריה. על כן השיירה
המלווה את אנה, יש בה סדר. כל קבוצה מלווה אותה עד הגבול
הווירטואלי ושם פורשת לדרכה. ומיד מתמלאת השורה במשפחת החתולים
הבאה.

מול בית-גולדמינץ חצה ילד קטן את הכביש בריצה (אז, לא היה
עדיין רמזור במקום). בלמתי בבת אחת ופלטתי קללה בערבית. רמי
אמר: "ראית את החרא הקטן הזה?" והוא יצא לרדוף אחרי הילד.

ושמשון הגיבור, מה איתו? מה הוא צריך לסחוב את כל השער של עזה
על הגב? פראייר! היה עושה לו טיפול מקצועי עם טסטר והיה חוסך
לנו אולי שני פרקים בתנ"ך.

לאחר הליכה שפופה בשדה המלפפונים, כרענו ברך בהמתנה. יוסי
העביר את ידיו על המלפפונים ולחש: "תיגע בהם! תראה איזה
יופי!".
נגעתי. הם היו קוצניים ומחוספסים.
"נו? איך?", לחש יוסי.
"הם צריכים גילוח!", עניתי.
"זהו!", התלהב יוסי, "זה הזמן הכי טוב לטעום אותם. אח

הומור
בנתיים מרוב דיבורים, כבר ממש החשיך ופיקששנו את התחנת-דלק
הסמוכה, שם חשבנו

ללכת לשירותים. ובגלל שיותר מדי אנשים אמרו למדריכה שקשה
להתאפק, היא הציעה

שנפתור את הבעיה בין עצי היער הסמוך.

ירדנו.

היא הכריזה: "בנים ימינה בנות שמאלה". וכבר כולם נע

אין הכרמל אלא שרשרת גבעות, אלא שבארץ שאין בה גבהים ומצוקים,
מכונות אלה בשם: הרים. מול הרי האלפים, וודאי היו הרי הכרמל
מסמיקים מבושה, אבל, כיוון שהקדוש-ברוך-הוא הרחיקם זה מזה, אין
הם חוששים לכבודם.

ואחר כך עשיתי את דרכי אל בוקובזה, לא כל כך בשביל לקנות אלא
בגלל הריחות של הלאקרדה וכל שאר הדברים החמודים שהוא מציע שם.
בדרך אני נתקל כל חמש דקות במרפק של מישהו. שמתם לב שמאז
המציאו את הסלולרי, יש אנשים שהולכים ככה, עם המרפק באוויר,
מסוממים לגמרי? כאילו הם

בשכונה שלנו היו כמה וכמה עגלונים. העגלונים דיברו כמובן
אידיש. גם אל הסוס. כולם היו זעופי פנים. יצאו לעמל יומם עם
הזריחה ושבו אל השכונה לקראת השקיעה. אנחנו, הילדים, פחדנו מהם
ונטרנו להם טינה כיוון שלא התירו לנו לשוב עימם בטרמפ, בחזרה
מן ה"מושבה", כך נקראה

ארצישראל
ג'ומעא הוא למעשה פילוסוף, בלי קרחת ומשקפיים עגולים, בלי
אקדמיה ובלי סיפריה או מחשב ואולי אפילו בלי בית-ספר. הוא פולט
מדי פעם אמרי שפר, כלומר דברים שיש בהם לא מעט חוכמה: "זה דור
משוגע... אם היה מגיע לכאן מישהו מחוץ לארץ, היה חושב
שהגן-ילדים רחוק, אולי במדב

על מה אתה מדבר?", קטעתי אותו.
"על נוסטרדומוס אני מדבר", החזיר לי.
"מה זה נוסטרדומוס ואיך זה קשור לסבא שלי?", שאלתי.
"בחור צעיר, אתה יודע מהם ראשי התיבות: פרד"ס?"
"לא".
"ובכן", אמר, "פרד"ס, זה ראשי תיבות של ארבע דרכים לפירוש
הכתובים: פשט, רמז...

והאברך, יוסף בן משולם, כינס רגליו, שינס מתניו, ולאחר יגיעה
רבה מצא מנוחת הנפש בצל אחד העצים. והיה אותו העץ משמש משכן
לציפור אחת שקורין: שוורצע-פייגאלע, שאינה אלא מצאצאי אותו
עורב שפירנס את אליהו-הנביא- זכור -לטוב, במידבר. והייתה אותו
העוף לבוש- שחורים, מה

"ארבעים שנה חיכו החיידקים בפנים. כשנפתח הקמיע, יצאו החוצה,
ומה מצאו? מצאו ילד שלא מכבד את אימו. הגורל הזה קראו לו
טטאנוס".

אנשים נוספים התאספו בתחנה. הרציף נמלא במהרה קהל צפוף ומיוזע
מחמת שמש הצהרים. הרמקולים נדלקו בנקישה אלקטרונית והכריזו:
הרכבת-לחיפה -תצא -בעוד-חמש-דקות!".
הרציף התרוקן.

ומה עם אולר, בשביל האי הבודד? וכמובן גפרורים. כי על אי בודד
תמיד מדליקים מדורה. (באמת! ככה כתוב בספרים!).

אז על מה הגעגועים?
אימא הרהרה מעט ואמרה:
'הכל', פירושו, השכונה, והמכולת של כהן, שהיינו קונים בה
מצרכים ב'תלושים'.
והחלבן שמחלק חלב בכדי פח.
העגלה האדומה של מוכר הנפט.

ארצישראל
ואז הגיע הרגע: הכל עלה דרך הגרון, אל הפה. לא רציתי להקיא
כאן, בבונקר. חטפתי גליל נייר טואלט וגלשתי החוצה. עמדתי על
ארבע בחול השרוף, והקאתי את נשמתי. וכך נמשך הדבר עוד ועוד.
ורק אחרי דקות ארוכות שמתי לב שכולי מכוסה חול שרוף. ואז קלטתי
שסביב מתחוללת הפגזה

מה יש? פעם אחת גם אני יכול לעשות עוגה

אורבני
את הביקור של השר, לא ישכח קהל היושבים בקפה-של-מוני.
ואולי לא היה זה שר? אולי מנכ"ל של משהו? אולי שגריר, או סתם
איזה מיליונר?
זה קרה ביום שישי, מוקדם בבוקר, אולי ברבע לשבע. איש לא זוכר
בדיוק. למעשה, לכל אחד מהנוכחים יש גרסה אחרת על העניין.
האירוע עורר

בדירה ממול עקרו את תריסי הפלסטיק והסורגים. במקומם התקינו
זכוכית גדולה לאורך כל הקיר. בזכוכית השתקף כל מה שקורה
בבניין שלנו:
הכביסה של גברת זילברשטיין. היונים שמחרבנות על הכביסה של
הגברת זילברשטיין. הרהיטים הכבדים שהביא אדון זגורוב מרוסיה
ואפשר גם לראות

תחילה התלחשו החברים ליד המצבה והזכירו את סירובה של האלמנה
לקבור את טוויג בחלקה הצבאית. עורך-הדין בטיטו, שסייע לאלמנה
במאבקה במשרד-הביטחון, חש אז וגם כיום, כגיבור האירוע.
תמם, מהמצבות, (שהוא קרוב משפחה של האחים תמם, התריסולניקים),
שיפץ מבעוד יום את המצבה

הילד הרים את עיניו. למעלה, בראש ההר, בתוך האור המסנוור,
התנוצץ ארמון עצום, לבן. אל פיתחו האחד נכנסו האנשים שהלכו
בשיירה. מפתחו השני גלשו התינוקות החוצה, עליזים וצוחקים. על
קיר הארמון הבהבה כתובת, כמו פרסומת.
"מה כתוב שם?", שאל הילד את המכשף.
"כתוב שם

טק-טק-טק, נשמע בשעה שתיים בלילה, ברחוב השקט. טק-טק-טק השמיע
הכדורסל המקפץ במגרש-החנייה. ואדון קוז'יקארו, מקומה שמונה
התעצבן, קם והציץ מן החלון.

"עבד-השם", אבא של יאקוב, היה משוטט בירושלים, עם זקן עבות
ופיאות מגודלות פרא, ומחפש אנשים הנזקקים למצוות
וגמילות-חסדים. תמיד הוא התהלך עם טלית-תכלת, ממשי, על כתפיו.
על צווארו היה תלוי לו מדליון נחושת גדול, בתבנית החושן
התנכ"י, וחרוט עליו, באותיות רש"י: "אב

למחרת הלכו לחפש את התקליט, שכלל לא ידעו את שמו. כבר בסמוך
לחנות התקליטים הראשונה, שמעו למרחוק, לשמחתם, את המנגינה,
משאת נפשם. כשנכנסו, מצאו עצמם בתוך תור גדול של אנשים שבאו
כולם לחפש את התקליט החוזר ומתנגן ברקע, בחלל החנות.

הומור
חיכינו חיכינו ולא קרה דבר. אמרנו לצביקי-של-אימש'לו, שהיה קטן
אבל זריז, שילך לברר. מסתבר שאבא של צוונציג היה מרוגז ומעוצבן
בגלל "היללות של איזה חתול בשכונה", שהוא תפס עצבים, וכרגיל
הוא הוריד את החגורה ונתן לצוונציג "קצת חינוך".
צביקי-של-אימש'לו חזר עם הבשו

למחרת כולם דיברו על החשיכה בשכונה והיו כאלה שנשבעו שממש ממש
ברחוב שלנו נראו זוג עיניים ירוקות זוהרות, עוברות מחצר לחצר,
מתעכבות ליד כל בית וממשיכות הלאה. פיאלקוב העגלון, עמד בבוקר
בכניסה לצרכניה וכולנו סביבו. הוא סיפר שכאשר ראה את התופעה
המוזרה מתקרבת בחש

יום אחד בא אליו סאלים-הרועה, שאמרו עליו כי כל כך טיפש הוא עד
כי הטיפשות עצמה מיאנה תחילה להשתכן בין אוזניו. וכיום אומרים
עליו כי תינוק גנוב היה, מאת התימנים של זיכרון-יעקב, שחלה
התינוק בחצבת, (וזו גרמה לו לעקרות). ונמסר התינוק לסאמינה
העקרה, אלמנת אנטואן

ויקותיאלי בילה את שנותיו בלימוד תורה בישיבת "שפתי-אמת", עד
שבמלאת לו עשרים וחמש שנה, קצה נפשו בשקלא-וטרייא. נטל רגליו,
קיצץ בזקנו ובבגדיו, שינה שמו ונדד בארץ, כשהוא מתמחה בנטיעת
"אילני גאליפטוס", עוד בתקופה שהיו מניחים את השתילים בין
אצבעות הרגליים, ומשקי

ביום שלישי בצהרים סגר חאלד את הקופה, הלך אל הקפה של מוני
להגיד שלום לעאדל, ומשם פסע אל אחורי התחנה המרכזית, אל תחנת
ההסעה של פועלי השטחים. כשעבר סמוך לקופה, עצר אותו איש הג"א:
"בוא הנה, יא מוחמד!", ציווה עליו.

לעתים מזומנות אני הולך עם תחבושת אלסטית על היד, בעיקר כאשר
מזג האוויר עומד להתחלף. מי שמכיר אותי מצעירותי, יודע כי
הסיפור קשור עם השרות-הצבאי. ולא שהיה זה אירוע הירואי.

כיסופים התעוררו בזכריה ולא ידע אל מה. ליבו היה מלא, לא מלים,
אלא תחושות לא מוגדרות. הוא נתאווה להתחלק בהן עם מישהו, אך עם
מי? ורק אז נוכח זכריה לדעת, כי בעצם אין לו אדם בעולם. עד
בואו של "כלף",

ואז פתאום נקטעו כל השיחות. לילו הפסיק לנגב סכו"ם, ואפילו
השתיק את מכונת האספרסו. השתרר שקט. ונשמעו צעדים של איש ענק
שנכנס לאט לאט אל מרכז בית-הקפה. זה היה קדוש הגדול. האיש
המפחיד שלא כדאי להתעסק איתו.

מצריף אחד אל השני היה חבלים של כביסה. ומתחת לגג של המרפסת,
היה קשור חבילה של שום, גם נגד עיין-הרע וגם בשביל שיתייבש.
וגם חוט עם פילפל, בשביל פילפיל-שומה. ולכל אחד, על הגג, כמו
שאמרתי לך, הייתה מתייבשת הקלאבאסה. ועל הקיר היה מסמרים בשביל
הפאיילה

מה שהיה יפה אצל פאני, זה, שלמרות שלא הייתה ממש חברותית, היה
לה לב טוב דווקא לאנשים מסכנים. למשל, כל המסוממים שמסתובבים
בלילה ליד בית-הכנסת הגדול, היא הייתה מבקרת אצלם, לעתים
קרובות, אפילו, אם נניח ירד גשם והיה ממש קר.

ארצישראל
הכביש הסמוך נעצרו מכוניות והנוסעים יצאו, תוהים מהיכן מגיעה
המוסיקה הזו. ופתאום עברה לידנו בדהרה שיירה של כבשים מבוהלות.
וכל הסביבה הפכה לענן אבק של בעלי חיים בורחים על נפשם.

גיששתי במדרגות שלוש קומות למטה, אל הלוח-מודעות. לא הייתי שם
לבד: חצי מהדיירים עמדו שם, כל אחד עם נר רועד ביד, כמו בטקס
כנסייתי. כתוב היה שם שעד הבוקר לא יהיה חשמל.

לילי, כשהייתה מדברת, היו יוצאות לה ציפורים לבנות מהפה. היא
עצמה, עורה היה לבן, שמלות הפשתן שלה היו לבנות, ועל אלה
הוסיפה כובע לבן רחב שוליים, שהתחלף לעתים במטפחת ראש לבנה, או
בשמשיה לבנה. לפעמים, בלילה, נראתה כמו שד, או, כפי שאמר עליה
מאן דהוא: לילית.

ביום שלישי הלכתי לשוק, לקנות גרעינים אצל דויד, של השתי-שקל.
דויד של השתי-שקל, יש לו חנות לכל מיני פירות יבשים ותבלינים
מגוונים וגם הרבה ריחות, (אבל הם, לדברי דויד, לא למכירה).
ולמה קוראים לו דויד של השתי-שקל? כי כל דבר שאתה שואל אותו
'כמה', הוא אומר: "שתי

איך למשל, הייתם אתם מתייחסים לסיפור של סבא על מסע רגלי אל
העיר העתיקה בשנת חמישים ושש? או לביקור בפטרה, שבעבר הירדן,
כשההוכחה היחידה שהציג בפנינו הייתה תמונה שלדבריו הוא צילם
שם.
התמונה הייתה יפה מאוד. היה שם ארמון עתיק וקבוצת אנשים עומדת
על המדרגות.

ושוב היתה דממה בחצר. כולם קפאו. רק שמעון המשיך, בתשומת לב
מוגזמת, לקרצף את מכוניתו, יורק מדי פעם על הדופן, ומשפשף את
המקום במטלית. ותוך כך הוא ממשיך לשרוק בזיוף את המנגינה
הקולנית בטייפ.
"מה עם המוזיקה?!", ירתה הגברת שוורץ.
"מה עם המוזיקה?", חזר אחריה

אינטרוספקטיבי
טוביה, תשמע! קראתי בעיתון 'לאישה', שיש מחלקה לפוריות בשני
בתי חולים. אולי אנחנו שנינו הולכים לבדיקה?"
"אני לא מבין אותך, מסעודה. מה פתאום שנינו? אם כבר, אז את
צריכה ללכת. זה אל"ף. וחוץ מזה, את מאמינה בשטויות האלה של
בתי-חולים? אמרתי לך אלף פעמים...

ובלילה, בחלום, שמע הילד את המכשף לוחש באזנו: "קום! קום! נשאר
לי עוד כוכב אחד!" .
והילד אמר: "הרי אימא סיפרה לי שפיזרת את כל הכוכבים!" .
"נכון!", ענה המכשף, "אבל אלה היו, כוכבים אמיתיים. עכשיו,
בלילה, בחלום, יש לי כוכב אחד. כוכב של חלום!" .
"אני רוצה לר

למרות שהמבחר היה גדול, המחיר של כל השפמים היה זהה. ובכל זאת
היו הקונים מתווכחים עם האיש על המחיר, כי הוויכוח הוא בעצם
חלק מהקניה. והאיש היה מחזיק ביד מראה עגולה, בה היו הקונים
בוחנים איך הם ייראו עם השפם.

פעם ביומיים היינו יורדים אל התצפית, מעבירים את היום בתשבצים,
שש-בש וגלי צה"ל, כשה"חניך" שלי (כך כינו את השטינקר), משתתף
עימנו בכל הפעילויות, כשהוא מרותק לטלסקופ.
"מה אתה מסתכל כל היום?", שאלתי אותו.
"בית שלי", ענה.
יענקלה העלה השערה שהשטינקר סופר את ה

במחסן, הצמוד לדיר העיזים, היו מדפים לאורך הקירות ועליהם
צנצנות עם אבקות בצבעים שונים.
"מה זה צריך להיות?", שאל כאמל והצביע על הצנצנות.
"אלה חומרים להרכבת כל חומר-נפץ שאתה רוצה", ענה חוסני
בגאווה.
"ומה יהיה אם יעשו אצלך חיפוש?"
"כבר עשו כאן חיפושים.

הילד חזר מלשכת גיוס שפוף: המשקל שלו ירוד. משקל ירוד? מיד
עשינו לו מנוי בקונדיטוריה של אלפונסו, בפיצה-פון ואצל הסבתא.
אנחנו נראה לצבא מהי אם עבריה! בקצפת נטביל אותו. שמנת הוא
יאכל אצלנו.
אצלנו הוא יצעד על הקיבה, כמו חייל.

פתאום באה איזו גברת ומתנפלת על טוביה בחיבוקים ונשיקות כאילו
הוא אחיה האובד. בשוך המהומה, כמו שאומרים, היא מתיישבת איתנו
וטוביה אומר לנו: "אתם לא מכירים? זאת סיפי!"
אורי פלט "סיפי הנותנ...?" וכאן הוא בלע את הלשון ועצר.

היו שנים, עוד לפני היציאה לפנסיה, בהן היה הולך לעבודה בשרוול
קצר. אולם, קרני השמש, על אמת- ידו, היו מעלים אל תודעתו את
המיספר החקוק בה. לכן, ביקש מאיטה לא לקנות לו חולצות כאלה.
"רק עם שרוול ארוך, מסתיר!".

ובעוד התווים עושים דרכם באוויר, רוטטים ומעוררים עולמות
רדומים, הניח האיש את הכינור בתוך התיבה השחורה על הרצפה, ואף
את הקשת שם במקומה, במכסה, ושב, בהליכה איטית למקומו, בסוף.

"פנטסטי!", רכנה שכנתה של הפולניה.

והפולניה, שפניה היו עתה חיוורים, אמרה לח

לקראת הצהרים, השמש מוצאת את מקומה מעל ארמון-הנציב. ואז, בין
שאר עיסוקיה, היא חוצה את ההרים, העמקים והמבנים לשניים, בצורה
פסקנית: מחצית מוארת ומחצית מוצלת. כהה ובהיר. ומשעה זו של
צהרים ואילך, מתרחש תהליך של ריכוך וערפול. ים האור מסתער על
העיר להציפה ...

יום חמישי הוא כידוע יום של אפיית עוגות לשבת, ומכאן חגיגת
הביצים. (אחי, שיש לו במושב לול של מטילות, מבלה את לילות
רביעי בכל מיני פעולות שכנוע להגביר את תפוקת התרנגולות: תאורה
הולמת,
מוסיקת רקע, תחנונים וגם מזון משובח,מין "גרבר" כזה). לא! אני
בכלל לא נעלב

ואיש אחד צעק בקצב: "המ-שו-לש ל-של-טון! המ-שו-לש ל-של-טון!"
ואחרי מספר דקות הצטרפו אליו עוד אנשים. וכשנוצרה מקהלה, היו
מעט האנשים, מאוהדי הבלונים, מוקפים באוהדי המשולש. והם לא
הרגישו נוח, ולכן הצטרפו אף הם למקהלה. והנה, כל הציבור קרא
יחד: "המ-שו-לש ל-של-ט

סוריאליזם
פיני שתק. לאחר זמן נטל את הכובע המקולל ויצא אל מהומת קריאות
העורבים. הוא החזיק את הכובע בשוליו והשליך אותו אל החצר.
הכובע הסתחרר ונחת במרכז הדשא.
ומיד השתררה דממה. כל העורבים נשתתקו. אחר כך התרוממו ארבעה
עורבים קשישים, עופפו בתנועות כנפיים איטיות-טקסיות

ישבנו במרפסת בין הפחים עם הפרחים וצמחי התבלין, ושתינו תה עם
נענע, שהריח שלה מגיע לדברי מריומה מהשכונה ועד תחנת-אג"ד.
בגינה הבריקו הפלפלונים באדום עז ובירוק כהה. "אתה, אם תאכל
אחד כזה, יביאו לך מכבי-אש, בשביל השריפה בפה!"

אודי הקליט בווידאו את תכנית הילדים האהובה עליו. בתכנית היום
המשיכה שולמית, המנחה, לספר על מרקו, הילד שהלך לחפש את אימא
שלו. ומסתבר שבשביל לחפש את האימא, צריך כזה מקל של מטאטא על
הכתף, ושם, בקצה, צריך לקשור דברים בתוך מפה של מטבח.

"מה יש לרב הזה שהוא לא עוזב את התחום של ירושלים?"
"הרב הזה הוא חסיד, מאלה שמצפים למשיח שיגיע כל יום. הוא לא
מתרחק מירושלים, כי הוא רוצה להיות בין מקבלי פניו. עכשיו אתה
מבין?"

"שולה, אתם יודעים. כשכולם גמרו צבא ונסעו להודו, שולה הלכה
לחצי שנה לקיבוץ טירת-צבי כדי להרגיש מהי "עבודת כפיים". אחר
כך נסעה לאירופה. היא אמרה שאין לה שום סיבה לחפש את האור
בהודו. היא מחפשת תרבות. מדי פעם שלחה גלויה ולקראת החגים
הייתה מרימה טלפון בגוביינא

ארצישראל
למחרת בבוקר אמא מעירה את אבא. עד שהוא מתגלח, היא מדליקה את
הרדיו וכשהיא מגבירה את הקול אנחנו שומעים את הקריין אומר:
"היום, יום שני, עשרים ותשעה לאוקטובר, 1956, דובר צה"ל מודיע:
כוח צנחנים נחת באיזור המיתלה בחצי האי סיני".

ואז השתתקו כולם בקפה, כי ב.מ.וו. שחורה וגדולה נעצרה בחריקה,
באמצע הכביש ויצא ממנה סימו, מגלגל סביב האצבעות את המפתחות.
מוני ניגב את הידיים בסינר שלו, שם את המגבת על הכתף ובא לקבל
את פניו של סימו. הוא פינה לו את השולחן המרכזי ומשך את הכיסא.

משהגיעה מועד תפילת המנחה, נכנס רב-שולם, השמש, לזרז את קהל
הקודש. ראה את האברכים מטים אוזניהם לאורח שהגיע לא מכבר.
ואותה שעה היה האורח מספר מעשייה. אמר רב-שולם השמש בגערה:
"נו!"
וענו לו האברכים: "הס! כלום אינך רואה? במעשייה עוסקים אנו!".
ישב רב-שולם השמ

יעקב-המפונק, סבתא שלו הורגת אותו אם למשל הוא יושב לאכול בלי
לרחוץ ידיים היטב היטב. בגלל דברים כאלה הוא משתדל להיות
ילד-טוב. והוא גם תמיד מסורק. סבא שלו היה נמוך ממש, אפילו
נמוך מהסבתא. יעקב סיפר לנו שהסבא הגיע מגולת השואה וגם שסבא
שלו מפחד מהסבתא.

הפעוט התגושש עם בלון-הליצן, וזה פרח מידו. פרח ונחת על
המאפרה. נשמע פיצוץ עז והבלון התפרק לפיסות גומי. אחת מהן
ניתזה אל עינו של הפעוט. אימו, בפאניקה, הזעיקה אמבולנס.
בפרוזדור חדר המיון, אמר ברדה לחתנו: "זה בלון מקולל".

אם להגיד במילה אחת על הסקנדינביה הזו, אז תדעו לכם שהכל חרטא.
פיורדים. שלג. יערות. הגזימו אלה. כל מטר פיורד. להקיא מזה. קח
מהם את הפיורדים והשלג ומה נשאר לך? אשדוד. טוב, לא נגזים.
אולי בת-ים.

אתה נכנס. חושך ואפילה. כדי להגיע אל המושב שלך, אתה הולך על
הצד, כמו סרטן. מפנה את האחוריים אל כל הפרצופים, וכולם מסננים
קללות קטנות. ואחרי שהתיישבת, בא זוג אחר ועושה לך אותו הדבר,
ואתה חוזר על הקללות

הומור
"מה אתם ממהרים?" אבל אני כבר מניע את האוטו. אח שלי עושה לי
סימן שאחכה והולך ומביא לנו שקית מלאה בננות, והוא מתגבר על
רעש המנוע ושואל: "אתה יודע איך מבשילים את הבננות?"
אני משיב לו תנועה של אחד שלא מבין.
"שמע! תשים את הבננות בקערה, 'תה שומע? ועל יד זה

"בסך הכל האבא מנסה ללמד את בנו לעוף", אמר לעצמו, וחייך. אחר
כך אמר בשקט: "צער גידול בנים". ואז עלו דמעות בעיניו, שכן בנו
יישאר תמיד ילד, עם מוחו הפגוע.

מולי, במראה התבוננה בי דמות בוהה, עיניה אדומות, שערותיה
מזדקרות וראשה, מעל הסינר הלבן, נראה כראשו הכרות של גוליית.
סביבי כרכרה הבחורה ועשתה מאמצים, במספריים ומסרק, "לעצב" לי
את השיער

"בבקשה!" הוא קופץ, "בוא נעשה ביצה מקושקשת משלוש ביצים, ונטגן
אותה בחמאה!"
ואללה, הפיל אותי ברצפה, כמו שאומרים. דבר כזה לא עולה לי
אפילו בחלומות הכמוסים. ולכן נהיה שקט. כי אצלנו, הס מלהזכיר
כל מיני כולסטרולים כאלה.

אגדה
באה השיקמה לפני אללה והפנים שלה צהובים, כי אין לה מצב רוח.
ראה אללה שהיא עצובה, שאל אותה: "שו בידאק?" (יעאנו: מה יש לך
את?)
ענתה לו השיקמה: "אני עצובה. אין לי חיים בצמרת"

ג'אמילה אינו שם נפוץ במקומותינו. לכן, כשנפגשנו לפני מספר
שנים, היה זה טבעי ששאלתי אותה על מקור השם. ג'אמילה נרתעה.
אבל, נודניק כמוני הרי לא יוותר, לכן הלכתי אל חתואל הקשיש,
שהוא בן בריתי בשכונה.

אותו דוד שמואל, כך הסתבר לנו, נולד גדל ולמד עם אימא ממש
באותה שכונה. מגיל צעיר ביותר היה ברור שאלה ימשיכו את חייהם
יחדיו, עד מאה ועשרים. הסכמה כזו התקיימה בין הוריהם שראו בכך
יד הגורל. אבל הגורל, כידוע מתעתע. דרכיהם נפרדו בגלל אותו
עיפרון:

בשולחן הצדדי המשיך בנו של כהן בניסיונות אין ספור להקפיץ את
הקופסא על פי הכללים. מוני הביא מדי פעם פחיות בירה. המסובים
אחזו את הפחיות בידיהם, כדי שהשולחן יישאר פנוי לשיגיונות
קופסת הגפרורים.

ובסוף, לילה אחד העז מישהו, מן הצעירים, לשחרר את החבל. העץ
הכבד נפל ברעש של ענפים יבשים נשברים. והצעירים מחאו כפיים
והריעו. ואנשים החלו להתאסף סביב. ועוד ועוד באו. תחילה
הרפתנים, ששנתם קלה. ואחר כך הלולנים, ולבסוף כל חברי המושב.
והילדים התעוררו בבכי ובאו ל

ואז הוא התיישב וסיפר לי איך שהוא נפל מן השמיים, עם כנף שמאל
שבורה. ולא סתם נפל, אלא ממש לאמצע צומת-יצחק-שדה. והוא אמר
לעצמו שמזל שבדיוק יש אור אדום. ופתאום עבר שם אמבולנס. (לכאלה
הרי מותר לעבור באדום). וכך הוא נפצע שוב. הפעם זה היה ברגל.
ואותו אמבולנס עצמ

נטלתי את המפתח ופתחתי את הבגז'. גל ריח-דגים הלם באפי וכמעט
גרם לי לאבדן-הכרה. מכאן התפשט הריח בכל הסביבה, ואני משוכנע
שאם היינו מאזינים למהדורת-החדשות הבאה, היינו שומעים על מקרי
התעלפות בחיפה.

מסתבר שאהרון תמם ביצע עבודה בביתה של גברת כלשהי. אותה גברת
השמיעה משך כל שעות היום יצירה מוסיקאלית, שתחילה נשמעה לאהרון
כבליל צלילים, מאותם שהיה רגיל לכנות בבוז בשם: "קונצרט".
אולם, מאחר והנעימה התנגנה משך כל שעות היום, התחיל אהרון,
בבלי דעת, לזמזם קטעים

מה קרה כאן? הרי את מדענית!"
הנערה היססה.
אחר כך נאנחה ואמרה: "אני לא יודעת. המסקנה שלי היא, שהחומרים
האורגניים, הפכו לאבק! האם רק כאן? האם בכל הארץ? בכל העולם?
על זה אין לי תשובה!".
היה שקט. ענני אבק צהבהב ריחפו ברוח הקלה.

פושקין, שהיה איש מגודל, עם גבות עבות שחורות והמון קמטים על
המצח, לא חייך מעולם. אבל הם היו זוג אלגנטי. בשבתות של חורף
הם היו יורדים למטה, היא עם צווארון פרווה מפואר והוא בחליפה
ועניבה. בקיץ היא הצטיידה בשמשייה והוא בחליפה בהירה ומגבעת
קש, כמו בסרטים

ביום שישי, כשהציגה בפניו את תצלומי הכלב, אמר: "יש לך ראייה
אומנותית. את תופסת זוויות כל כך מעניינות שאפשר לעשות
מהצילומים שלך תערוכה".

יצאתי, צלצלתי לאשתי בארץ וביקשתי שתעשה העברה דרך הבנק בסכום
של חמישה עשר אלף שטרלינג, "תלכי לעמוס כהן, בבנק. הוא חבר
שלי. תיקחי הלוואה על הבית, על האוטו וכל מה שאפשר. עוד מעט
נהיה מיליונרים!", הוספתי.

שאול הגיע הביתה עם החבילה בידו. לאחר התפתלויות והסברים,
השתכנעה אשתו שהרדיו אינו אלא מציאה. שאול התיישב ליד בנו
הקטן, מול הטלוויזיה, והרכיב את האזניות.
"איזה שקט!..", התפעל שאול. הרגשת מנוחה אמיתית פשטה באבריו.

קאפלוש היה איש נרגן ואשתו עוד יותר ממנו. כאשר מי מהם היה
מתרגז, מוטב היה להיעלם, כי נראה היה שהזוג עוד מעט יאבד שליטה
על עצמו. עם השנים הצטברה כלפיהם שנאה מהולה במעט הבנה, אותה
תחושה שקיננה בנו כלפי כל דוברי האידיש, שעברו את השואה,
והשאירו שם את כישורי הש

נאביל גילה את הקוביה מוטלת בין השיחים לצד הדרך. היא היתה לחה
מן הטל וצבעיה נצצו ומשכו את עינו. נאביל נטל אותה בידו, ניגב
אותה בשולי חולצתו ומיד ניסה להרכיבה לפי הסדר כפי שזכר את
הילדים ברחוב משתעשעים בקוביות כאלה, שעה שהן היו באופנה.

ואת מי פגשנו לרגלי המגדל? את האנגלי ההוא שממשיך לחפש
קוקאינדהקאן

ארצישראל
ב - 1882 דיווחו הקונסולים העותמאניים ברוסיה על נהירה גדולה
של יהודים, מחמת הפוגרומים, אל נמל אודסה. שם ממתינות אניות
המובילות את נוסעיהן ליפו. מיד גזר הסולטן על כניסת היהודים
לפלסטינה.
ואולם, קומץ קטן של כמאה וחמישים יהודים עקשנים, עלה בידו,
בדרכים ש

הומור
הציצה סילבאנה אל המדרכה וראתה את דויד-בוקובזה-הענק,
מהגבינות, מתנפח ונהיה אדום, כי הנקניקייה נפלה לתוך הפח של
הגבינות המלוחות. דויד-בוקובזה-הענק עמד וכיסה עם הידיים את
העיניים שלו בייאוש כי בדיוק עבר שם הרב יגאל, מהמשגיחי
כשרות.
"מה לעשות עם זה, כבוד הרב

גלגוליו של הספר, הנושא בחובו קללה עתיקה שטרם נסתיימה

אז מה קנינו? את כל מה שברשימה, וקצת. זה כיסה בקושי את תחתית
העגלה. דהרנו אל הקופה. הייתה שם אווירה משפחתית. כל משפחה
לפחות שתי עגלות גדושות וגולשות. והיה שם גם הווי מיוחד לתורים
כאלה בהיפר, (מושה! היבאת חמש-עשרה מילקי? יהושוע! יהושוע! אתה
לא שומע?!

אורבני

ביום הבר-מצווה של יאקוב התכנסו יוצאי העיר מחצ'קלה אשר בקווקז
אל בית-הכנסת, לשמוע אל הרינה התפילה והדרשה של חתן השמחה.
והנער, אם כי מלאו לו שלוש-עשרה בלבד, הרי בן קומה היה, ואף
חתימת-שפם הייתה לו.

"וכי מה יש בו באותו ספר שלך?", שאל את ג'ימאן.
ג'ימאן הרים עיניו מהספר ושאל: "מה היו דבריך?"
"שאלתי", חזר החייל בסבלנות, "מהו ספר זה?"
ג'ימאן קיפל בזהירות את שולי הדף, סגר את הספר בהותירו בו את
אצבעו, ואמר בעיניים מצועפות: "מה יש בו בספר...?
יש בו אנ

אחר כך החיילים אמרו ברמקול של הג'יפ שכולם צריכים להסתלק מן
המקום. וכולם הלכו קצת אחורה, אבל נשארו הרבה אנשים מסביב. וגם
בחלונות. ועוד פעם אמרו ברמקול להסתלק, והאנשים קצת זזו, רק
קצת. ואשתו של חאג'-חמדאן, עמדה בצד עם התינוק שלה על הידיים.
ופתאום היה המון

לבסוף אמר בגימגום: "אולי.. אולי תצלם גם אותי?!"
הצלם הניח את המצלמה בצד, על הספסל. הוא הסתכל במבט ארוך בילד
ואחר כך אמר בזלזול: "אתה? אתה לא טיפוס מעניין! אתה סתם אחד!
אין בשביל מה לצלם אותך!"

באותם כתבים, שהועתקו ועברו מדור לדור, נפרש סיפור המשי. ויחד
עם הגווילים, נמצא גם תפוח-הפלא, שאמנם נס ליחו זה מכבר,
ונתקשה כאבן, אך מראיתו רעננה, כביכול נקטף היום.

והילד הזה, דווקא, הוא הקטן. אבל הוא לא שובב. רק פעם אחת
בחיים הוא עשה מעשה שובבות. את המחיר הוא משלם עכשיו והוא ישלם
כל החיים. מחיר גבוה. יד הלכה לו. יד ימין... אני באמת לא
בוכה.. פשוט, כל פעם שאני רואה אותו, איך שקשה לו, באות לי
דמעות.

העננים נראו כאילו הם עשויים ריבועים קטנים, כי על הוילונות
הייתה דוגמא של משבצות. ובגלל זה הילד חשב, אחר כך, שהמכשף,
מאחרי הוילון, גם הוא עשוי ריבועים, כאילו הוא היה פאזל. ולכן
הילד קרא למכשף: 'תשבצון'




אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
אני חושבת...





דוגמנית בשקר
לבן.


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/ZeevShahaf
יוצר מס' 931. בבמה מאז 17/10/00 1:03

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לזאב שחף
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה